הפלישה המונגולית לגאורגיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה המונגולית לגאורגיה (בגאורגית: მონღოლთა შემოსევები საქართველოში). ההתנגשות הרשונה של הממלכה הימי ביינימית הגאורגית, עם הכוחות המונגולים הייתה בשנת 1220. מפגש זה היה ברמת הסיור בלבד, והמונגולים שבו בשנת 1236, וביצעו פלישה נרחבת, כאשר הם מכריחים את הגאורגים להכנע בשנת 1243. הממלכה הגאורגית נאלצה לשלם מיסים כבדים מידי שנה, וסיפקו חיילים לפלישות הרבות שביצעו המונגולים. ההתנגדות הגאורגית הייתה פסיווית בתחילה, והתפתח לאחר מכן לסידרת מרידות, כשלעיתים קרובות משולבות בו עימותים בין אזרחים ומאבקי כח בין הפרו-מונגולים לאנטי-מונגולים, שהובילו להדרדרות והחלשות של הממלכה הגאורגית הפאודלית החזקה. השלטון המונגולי החזיק מעמד עד לשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-14, כאשר המלך גיאורגי החמישי המבריק, באמצעות היכולות הדיפלומטיות, והצלחותיו הצבאיות, שיקם את הממלכה, ושיחזר חלק ניכר מכוחה הקודם ושיגשוגה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההתקפות הראשונות
הופעתם הראשונה של המונגולים הייתה כאשר הממלכה הגאורגית הייתה עדיין בשיאה, ושלטה ברוב הקווקז. הופעתה הראשונה הייתה ב-1220, כאשר כ-20,000 מונגולים מונהגים על ידי סובוטאי (速不台) וג'בה (哲别), גנרלים של ג'ינג'יס חאן, רדפו אחרי השאה מוחמד השני מחוורזמי (علاءالدين محمد), לים הכספי. בהסכמת ג'ינג'יס חאן 2 הגנרלים התקדמו מערבה במשימת סיור. הם נדחפו לארמניה ולאחר מכן הביסו כ-60,000 גאורגים וארמנים שהונהגו על ידי לשה גיאורגי, והאטבגים (שם תורכי שניתן לאצילים) והספאבוד (سپهبد) - הקצין, איוון מחרגרדזלי (ידוע גם כזאקריאן או זקראיד בהיסטוריה הארמנית), בקרב חונן, על גדות הנהר קוטמן. גיאורגי נפצע בקרב. הגנרלים המונגולים לא נטו לכבוש את הקווקז באותו הזמן, וחזרו חזרה לחמיידן שבאירן, רק כדי לחזור בינואר 1221. הקרב בברדב שבאזרבייג'ן היה הססני, והכובשים נסוגו לים הכספי. המונגולים צעדו צפונה כשהם בוזזים בדרכם את צפון-מזרח ארמניה, והמחוז האזרבייג'ני ההיסטורי, שירוואן. זה הוביל אותם לאלניה ודרום הערבה הרוסית, שם התמודדו מול הכוחות של רוסי-קיפצ'קי בקרב נהר הקלקה ב-1223.
התקפות מפתיעות אלה הותירו את הכוחות הגאורגים במבוכה. הכרוניקה של ימינו, לא מודעת לטבע התוקפים, ואינם מציינים אותם בשם. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1223, בעוד המונגולים עושים עצמם כאילו דוחים את תוכניותיהם לגבי גאורגיה, אחותו של לשה גיאורגי והמלכה היורשת רוסודאן (לשה גיאורגי מת מפציעה בקרב באותה שנה ומהווה למעשה סוף עידן תור הזהב של גאורגיה), כתבה במכתבה לאפיפיור הונוריוס השלישי, כי הגאורגים חשבו על אויביהם הבלתי צפויים הפכו לנוצרים, כיוון שנלחמו כנגד המוסלמים, אבל כנראה שחזרו להיות עובדי אלילים.
[עריכה] הכיבוש המונגולי של גאורגיה
הפלישה השלישית והאחרונה של המונגולים לקווקז הייתה בשנת 1236. ההתקפה הזו, שמבססת את השליטה המונגולית על גאורגיה, קדם לזה מאבק הרסני עם ג'לאל אד-דין מינגבורנו (جلال الدين منكبرتي), שאח פליט של חוורזמיה, שדרש בשחצנות מהשלטון הגאורגי בשנת 1225, לתמוך במלחמתו כנגד המונגולים. משלא נתמלאה בקשתו, הרס והחריב הרבה מכוחה ושיגשוגה של הממלכה הגאורגית. כשהוא מותיר את הממלכה ללא הגנה מול התוקפנות המונגולית.
אחרי מותו של מינגבורנו בשנת 1231, היו ידי המונגולים חופשיות, והמפקד המונגולי הבולט, צ'ורמקאן, הוביל, בשנת 1236, צבא גדול כנגד הממלכה הגאורגית והנסיכויות הוסליות של ארמניה. רוב האצילים הגאורגים והארמנים, שהחזיקו במישרה צבאית בחזית, נכנעו ללא התנגדות רצינית, או שתחמו את התנדותם למבצר שלהם בלבד, ואחרים נמלטו לאזורים בטוחים. המלכה רוסודאן נאלצה לפנות את טביליסי וכותאיסי, כשהיא מותירה את מזרח גאורגיה בידיו של האטבג אבאג מחרגרדזלי ואגרסלן בקורציחלי, שעשה שלום עם המונגולים והסכים לשלם את המס השנתי. האציל הגאורגי היחיד שהתנגד היה איוונה ג'אקלי-ציחיסג'ווארלי, נסיך סמצחה. הקרבות השחיתו את נחלותיו, עד שלבסוף, בהסכמת המלכה רוסודאן, נכנע לפולשים בשנת 1238. הצבא המונגולי בחר שלא לחצות את רכס ליחי כדי לרדוף את המלכה הגאורגית, ומותירים את מערב גאורגיה, חופשית יחסית מביזתם. רוסודאן התכוונה לזכות בתמיכתו של האפיפיור גריגורי התשיעי, אבל ללא הצלחה. האטבג אבאג אירגן את כניעתה בשנת 1243, והממלכה הגאורגית הכירה באופן רישמי, בחאן הגדול כשליט העליון שלה. הממלכה הוכרחה לשלם מס שנתי של 50,000 מטילי זהב מידי שנה, ולתמוך במונגולים עם צבאה.
[עריכה] המונגולים שולטים בגאורגיה
המונגולים יצרו את הוילאיאט (ولاية) של גורג'יסטן (פרובינציית גורג'יסטן), שכללה את גאורגיה וכל דרום הקווקז, כאשר הם שולטים באופן עקיף בעזרת המלוכה הגאורגית. עם מותה של רוסודאן בשנת 1245, בתקופת המעבר בין שתי תקופות שלטון, חילקו המונגולים את הקווקז לשמונה דומנים (מחוזות), כשהם מנצלים את תקופת המעבר. המצב המסובך שנוצר בעקבות נושא הירושה איפשר למונגולים לחלק את האצולה הגאורגית ל-2 קבוצות יריבות, כאשר כל אחת מהקבוצות מגינה על הטוען לכתר שלה. כאשר הטוענים לכתר היו דויד השישי אולו, ילד לא חוקי של המלך גיאורגי הרביעי, ובן דודו דויד הרביעי נארין, בנו של רוסודאן. לאחר מזימת הנפל כנגד השלטון המונגולי בשנת 1245, גויוק חאן הפך את 2 המתחזים למלכים במשותף הראשון במזרח הממלכה והשני במערבה. שיטת הדומנים בוטלה, אבל המנגולים עקבו מקרוב אחר האדמיניסטרציה הגאורגית, במטרה להבטיח זרימה יציבה של מיסים ומנחות מנתיניו, שחוייבו לספק חיילים לצבא המונגולי.
מכסה גדולה של חיילים גאורגים נלחמו תחת הדגל המונגולי בקרב אלאמוט (قلعه الموت) בשנת 1256, בקרב בגדד בשנת 1258, ובקרב עין ג'אלות בשנת 1260 ובמקומות נוספים, כאשר הם מאבדים עשרות אלפי חיילים. דבר זה גרם להפקרת גאורגיה, וכל הקווקז באופן כללי, ללא מגינים מקומיים, והכוח המונגולי שנשלח לדכא את המרד הספונטני, שהתפרץ במחאה על עול המיסים המכביד ונטל השירות הצבאי, דיכא את המרידה בקלות. באופן אירוני, קרב קוסה דאג בשנת 1243, בו מחצו המונגולים את הסלג'וקים מסולטנות רום, בקרב זה נהרגו לפחות שלושת אלפים חיילים גאורגים שלחמו בשורות המונגולים, כאשר הנסיך הגאורגי שמדבלה אחלציחלי (ממשפחת אחלציחלי) פיקד על הקרב.
בשנת 1256, השתייכה גאורגיה לאחת מארבעת המחוזות המונגוליים, לממלכה האילח'אנית בראשות הולגו חאן, שמרכזה היה באירן. בשנים 1259-1260, אצילי גאורגיה, כשהם מונהגים תחת דויד נארין יצאו כנגד המונגולים, והצליחו להפריד את אימרתי משליטת המונגולים על מערב גאורגיה. דויד אולו החליט להצטרף לדודנו במרד, אבל הובס ליד גורי, ושוב נכנעו לשליטה המונגולית. החל משנת 1261, הקווקז הפך במה לסדרת קונפליקטים בין הממלכה האילח'אנית לבין איפריה מונגולית אחרת, אורדת הזהב, שמרכזה היה וולגה תחתית ובירתה סאראי.
האחדות הגאורגית התרסקה, והאצילים קיבלו עידוד לעלות כנגד הכתר, שבאפן טיבעי סייע לשליטה המונגולית. בשנת 1266, הנסיך סארגיס ג'אקלי מסאמצחה (שבירתה הייתה אחלציחה) קיבל הגנה מיוחדת ופטרונות מאבקה חאן (1234–1282), כך שהיה בתוך עצמאות וירטואלית מהכתר הגאורגי. המלך המזרח גאורגי הבא היה דמטרה השני, "המסור" אשר חי בשנים 1259-1289. תוך תימרון הקנוניות בין החאנים המחולקים, תכנן דמטרה לרענן את המדינה, אבל החשד לקשר להפיכה שנכשלה כנגד ארגון חאן, אילץ אותו לשמור על גאורגיה מפלישה, ולהסכים לכניעה ולהוצאתו להורג. לאחר מכן נפלה הממלכה לכמעט אנרכיה. כאשר מערב גאורגיה החזיקה בעמצאותה, סבלה הממלכה במזרח גאורגיה ממיסים כבדים ומצב פוליטי לא יציב. מבחינת הדת היו המונגולים בדרך כלל סובלניים למרות שהרבה מהכנסיות והמנזרים מוסו. מרד של דוד השמיני (1292-1310), למרות שנמשך זמן רב, לא הביא לשיחרור גאורגיה, אלא רק לסדרת עונשים הרסניים. המונגולים נשארו בשלטון במשך מאה שלמה על ידי כך שהם ממליכים ומורידים אותם מכס המלוכה ועל ידי ליבוי הסתות בסיסוכים. ובכל זאת, השפעתם על גאורגיה נחלשה בהדרגה עם התפוררות כוחם של החאנים באירן.
[עריכה] כיבוש גאורגיה על ידי גיאורגי המבריק
גיאורגי החמישי המבריק (1299-1302, 1314-1346), פוליטיקאי גמיש שניחן בכושר ראייה רחוק, קיבל בתחילה הסכמה לשיתוף פעולה עם אציליו, ובשנת 1327, עם הופעת חוסר יציבות בשלטון המונגולים, היכה בהם, הפסיק לשלם מיסים, והוביל את המונגולים מחוץ למדינה, וכבש בחזרה את רוב השטחים שאבדו לאבותיו, והשמיד את השליטה המונגולית בגאורגיה ובקווקז.
כך, למרות הנטל הכבד של השליטה הארוכה של המונגולים במשך המאה, המלוכה הגאורגית הצליחה לשרוד והמשיכה עד להצהרה על סיפוח גאורגיה כארתלי-קאחתי לתוך האימפריה הרוסית ב-18 בינואר 1801.
[עריכה] קישורים חיצוניים
צ'ורמחן נוין, הממשל המונגולי הראשון במזרח התיכון, באנגלית
