המפלגה הקומוניסטית הישראלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) | |
|---|---|
 |
|
| איפיון: | מפלגת שמאל רדיקלי |
| כנסות: | 7 (הראשונה עד השביעית) |
| מנהיגים: | עיסאם מח'ול |
| שיא כוחה: | 7 מנדטים (הכנסת השנייה) |
| נוצרה מתוך: | המשכה של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה |
| התמזגה לתוך: | סיעת חד"ש, אך קיימת בתור מפלגה |
המפלגה הקומוניסטית הישראלית, או בקיצור מק"י, מפלגת שמאל רדיקלית ששורשיה נעוצים עוד בתקופת היישוב העברי בא"י, במפלגה הקומוניסטית של פלסטינה (פק"פ - פאלעסטינישע קאומוניסטישע פרטיי).
בשנת 1948 לאחר מלחמת השחרור, הקימו המנהיגים הקומוניסטים הערבים שנשארו בארץ יחד עם הפק"פ היהודית את מק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בימי המנדט הבריטי הוצאה המפלגה הקומוניסטית מחוץ לחוק ורק לאחר הקמתה של מדינת ישראל ניתנה לה האפשרות לפעול בגלוי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] השנים הראשונות: 1948-1965
מק"י הייתה מפלגה קומוניסטית נאמנה למוסקבה, שדגלה בהלאמת אמצעי הייצור, בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, בהתנתקות מהמערב ובהפרדת הדת מהמדינה. היא גם הייתה מפלגה אנטי ציונית, למרות שתמכה בקיומה של מדינת ישראל על יסוד עקרון חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינת ישראל ומדינת פלסטין.
ברוב שנותיה, מק"י הייתה מבודדת בכנסת וחבריה זכו להקנטות ומכות מצד פעילי מפא"י וימינה להם. בן גוריון חיזק את בידוד מק"י כשדחה מכל וכל את הרעיון שילובה בממשלה באומרו את הביטוי המפורסם "בלי חרות ומק"י".
מק"י ניהלה בשנות ה-50 גם מלחמת חורמה בממשל הצבאי ובמדיניות הפקעת הקרקעות של הממשלה, ודגלה בשוויון מלא לערביי ישראל. בין השאר דרשה כי ערבים שנטשו את כפריהם והמתגוררים בישראל, יוחזרו לכפריהם (זכות השיבה). נאמנותה לברית המועצות לא גררה אותה לדגול במהפכנות אלימה, וכל פעולותיה נעשו במסגרת החוק. בסוף שנות ה-50, בתקופת המשבר בין ברית המועצות למצרים הנאצריסטית, נקלעה מק"י, שצידדה כמובן בברית המועצות, לעימות חריף עם הערבים הלאומנים, שכפרו ביכולתה לייצג כהלכה את הלאומיות הערבית (אף על פי שמק"י מעולם לא הייתה מפלגה לאומית, יהודית או ערבית). בין השאר, גילו חברי הכנסת מטעם מק"י מאיר וילנר ותאופיק טובי את טבח כפר קאסם שהתרחש בשנת 1956.
[עריכה] הפילוג
בשנת 1962 פרשה מהמפלגה קבוצת קטנה בשם "מצפן", אשר ביקרה את נאמנות מק"י לברית המועצות, טענה כי ההסתדרות איננה איגוד מקצועי אמיתי בשל היותה מעסיק של עשרות אלפי עובדים במשק והציעה מודל אנטי-ציוני של הקמת פדרציה סוציאליסטית של מדינות המזרח התיכון. מק"י דחתה בביטול את אנשי "מצפן", ואכן הפילוג המשמעותי בה היה רק שלוש שנים לאחר פרישת אנשי הקבוצה. המתח בין קבוצת שמואל מיקוניס ומשה סנה, לבין רוב הנהגת המפלגה בראשות תופיק טובי, אמיל חביבי ומאיר וילנר הגיע לשיאו בשנת 1964, כשברית המועצות העניקה את פרס לנין לשלום למנהיג אלג'יריה אחמד בן-בלה. ב-20 בספטמבר 1964 פרסם מיקוניס מאמר בעיתון המפלגה, "קול העם", ובו גינה את הענקת הפרס למנהיג ערבי המצהיר בראש חוצות על מחויבותו להשמדת ישראל. סירובו של אל-אתיחאד, עיתון המפלגה בערבית, לפרסם את המאמר העמיק את השסע. ארוע שתרם לפילוג היה הריגתו של אברהם ג'ורי חייל בגרעין נח"ל מתנועת הנוער בנק"י בשדות קיבוץ יד חנה בתקרית גבול על ידי חיילים ירדניים ב-8 בדצמבר 1964. קיומן של שתי ועידות מפלגתיות נפרדות באוגוסט 1965 הוכיח, כי הפילוג במק"י היה לעובדה מוגמרת. הקומוניסטים הערבים, ועמם היהודים האינטרנציונליסטים הקימו את רק"ח (רשימה קומוניסטית חדשה). השם מק"י נשאר בידי הפלג הציוני משום שרוב חברי הכנסת של מק"י היו מן הפלג הזה.
[עריכה] 1965-1973
מק"י של השנים 1965-1973 עברה "ציוניזציה": היא תמכה (בניגוד לרק"ח) במכה המקדימה של ישראל במלחמת ששת הימים, ונטשה את הדרישה לנסיגה מלאה מהשטחים. הן מק"י והן רק"ח היו פרו-סובייטיות (ואנטי-סיניות).
עד למלחמת ששת הימים נטתה בריה"מ לשמור על נייטרליות בין מק"י ורק"ח, אך תמיכת מק"י בממשלה בעת המלחמה וניתוק יחסי ישראל-בריה"מ, גרמו לכך שאחרי המלחמה תמכה בריה"מ חד משמעית ברק"ח. מק"י זכתה במנדט אחד בבחירות לכנסת השישית והשביעית, אך זכתה בפחות מאחוז אחד מקולות הבוחרים הערבים.
בבחירות לכנסת השמינית לא עברה מק"י הציונית את אחוז החסימה, ונעלמה מהמפה הפוליטית בישראל.
[עריכה] מק"י כיום
בשנת 1989 שינתה רק"ח את שמה חזרה למק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בשנת 1990, נבחר לראשונה במפלגה מזכ"ל ערבי, ח"כ לשעבר תופיק טובי.
עם קריסת ברית המועצות, נקלעה המפלגה למשבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר במפלגה התגבשו שתי קבוצות: האחת שהאמינה שבגידת המנהיגים היא הסיבה לקריסת ברית המועצות והאחרת בהאמינה שברית המועצות קרסה בגלל היותה לא דמוקרטית. בשנת 1993 עלה הוויכוח לדיון בוועידה ה-22 של מק"י. מאיר וילנר נאם בשם הקבוצה הראשונה, ובשם הקבוצה השנייה נאם דוד חנין. בהצבעה ניצחה הקבוצה הראשונה וחנין הודח לראשונה מהוועד המרכזי של המפלגה.
הקרע במפלגה העמיק עם סגירת בטאונה הרעיוני בעברית, "ערכים", בשנת 1996, והביטאון המקביל בערבית, "א-דארב". ביוני 1997 התקיימה ועידתה ה-23 של המפלגה ללא הקבוצה האורתודוכסית בראשות וילנר. בשנת 1999 פרשו אנשי וילנר מן המפלגה והקימו את הפורום הקומוניסטי הישראלי. בשנים האחרונות, חלה עלייה במספר חבריה היהודים של המפלגה ותנועת הנוער שלה. בבחירות לכנסת שנערכו בשנת 2003, חד"ש זכתה ב-93,819 קולות, מתוכם (לפי ההערכות) כ-8,000 קולות של אזרחים יהודים. מועצת מק"י (גוף ייצוגי הכולל כ-250 צירים) קבעה בסוף שנת 2005 שבשלושת המקומות הראשונים ברשימתה חד"ש חייבים להיות יהודים וערבים ושחד"ש תשמור על משקלה המנדטורי. אחרי כן, בתחילת שנת 2006, קיבלה מועצת חד"ש (גוף ייצוגי הכולל כ-500 נציגים) באופן מעשי את ההחלטה כשהחליטה שחד"ש תרוץ לבדה לבבחירות לכנסת ה-17 וכשהעמידה את ד"ר דב חנין במקום השלישי.
מק"י כיום היא חלק מהחזית הדמוקרטית לשלום ושיוויון (חד"ש), אותה הקימה כרק"ח באמצע שנות השבעים. ביטאונה בעברית של המפלגה נקרא "זו הדרך". עיתונה של המפלגה בערבית נקרא אל-אתחאד. המזכיר הכללי הנוכחי של מק"י הוא עיסאם מח'ול שנבחר לתפקיד בוועידה ה-24 שהתקיימה בשנת 2002.
[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת
למק"י שני נציגים כיום בכנסת- ח"כ מוחמד ברכה וח"כ דב חנין.
