היסטוריה של גרמניה המזרחית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרמניה המזרחית או בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הייתה מדינה שהתקיימה בין השנים 1949-1990 וכללה את המדינות הגרמניות מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, ברלין (מלבד מערב ברלין), סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה.
להיסטוריה של האזור לפני הקמת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ואחרי פירוקה ראו ההיסטוריה של גרמניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת המדינה 1945-1949
[עריכה] ועידת יאלטה
בועידת יאלטה שנערכה בפברואר 1945, בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות הסכימו על חלוקתה של גרמניה לארבע אזורי כיבוש על פי הערכות של הטריטוריות שכל אחת מצבאות בעלות הברית תכבוש. בעקבות כניעתה של גרמניה הנאצית מועצת השליטה של בעלות הברית שייצגה את בריטניה, ארצות הברית, ברית המועצות וצרפת לקחו את סמכויות השליטה והממשל על גרמניה. אולם דה-מיליטריזציה של הכלכלה (במיוחד פירוק מפעלי תעשייה) הייתה באחריות כל אזור כיבוש בנפרד.
[עריכה] ועידת פוטסדאם
ועידת פוטסדאם שנערכה ביולי/אוגוסט 1945 הכירה בחלוקה לאזורי כיבוש ואישרה את הסמכויות של הממשל הצבאי הסובייטי בגרמניה (גרמנית: Sowjetische Militäradministration in Deutschland, SMAD). אזורי הכיבוש הסובייטי כלל את המדינות הגרמניות לשעבר של מקלנבורג-מערב פומרניה, ברנדנבורג, סקסוניה, סקסוניה-אנהלט ותורינגיה. בירת הרייך ברלין חולקה בין ארבעת כוחות הכיבוש למרות העובדה שמבחינה גאוגרפית היא הייתה ממוקמת בתוך השטח הסובייטי.
[עריכה] פיצויים
כוחות הכיבוש לקחו את השליטה באזורים שלהם ביוני 1945. הכוחות במקור קיימו מדיניות גרמנית משותפת, שהתמקדה בדה-נאציפיקציה ודה-מיליצריזציה. אולם עם הזמן אזורי הכיבוש המערביים והאזור הסובייטי התחילו להיפרד באופן כלכלי כתוצאה מהמידניות הסובייטית של פירוק מפעלי תעשייה ושליחתם לברית המועצמות כפיצויי מלחמה. שאר התעשייה שהסובייטים לא החרימו הולאמה על ידם.
[עריכה] רפורמה חקלאית
הרפורמה החקלאית הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות קולקטיביות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים.
[עריכה] מתח פוליטי בין המעצמות
השוני הכלכלי בשילוב עם המתח הפוליטי בין ארצות הברית לברית המועצות שהתפתח בסופו של דבר לכדי המלחמה הקרה, התבטה בסירובו של ה-SMAD לקחת חלק בתוכנית מרשל. במרץ 1948 ארצות הברית, בריטניה וצרפת נפגשו בלונדון והסכימו לאחד את חלקי גרמניה שתחת שלטונם ולהקים את הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. ברית המועצות הגיבה על ההתפתחות הזאת על ידי פרישה ממועצת השליטה של בעלות הברית והכנות לקראת ייסוד מדינה בשטח הכיבוש הסובייטי. החלוקה בין הגרמניות העמיקה ונעשתה ברורה עוד יותר עם הרפורמה במטבע ביוני 1948 שהכניסה את המארק המערב גרמני לשימוש במערב ואת המארק המזרח גרמני לשימוש במזרח.
הסובייטים ניסו להשתלט על ברלין על ידי הפלת סגר עליה, בתגובה בעלות הברית המערביות החליטו לשלוח הספקה לברלין בדרך אווירית, המצב נמשך עד נסיגת הסובייטים מן הסגר ב-12 במאי 1949.
[עריכה] התפתחות פוליטית בגרמניה המזרחית
צו מאת ה-SMAD נתן אישור להקמת של מפלגות אנטי-פשיסטיות בשטח הכיבוש הסובייטי, הבחירות לפרלמנט נקבעו לאוקטובר 1946. קואליציה של מפלגות אנטי-פשיטיות שכללה את המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי והמפלגה הליברלית דמוקרטית של גרמניה הוקמה ביוני 1945. המפלגה הקומוניסטית (שהיו בה 600,000 חברים בשטח הכיבוש הסובייטי) והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שהיו בה 680,000 חברים בשטח הכיבוש הסובייטי), התמזגו והקימו באפריל 1946, תחת לחץ כבד של ה-SMAD את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. בבחירות של אוקטובר 1946 מפלגת האיחוד הסוציאליסטי זכתה בכ-50% מהקולות בכל מדינה שהייתה תחת כיבוש סובייטי. בברלין שמבחינה פוליטית לא חולקה עדיין המפלגה הובסה וגמרה במקום השלישי.
מפלגת האיחוד הסוציאליסטי עוצבה לפי הדגם של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וולטר אולבריכט נבחר להיות המזכיר הכללי שלה. המפלגה הייתה מחויבת לאידאולוגיה מרקסיסטית לניניסטית ולמאבק המעמדות הבינלאומי.
רבים מחברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לשעבר וכמה קומוניסטים שדגלו בגישה סוציאל-דמוקרטית טוהרו משורות המפלגה. מפלגות מעמד הביניים, מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי והמפלגה הליברלית דמוקרטית הוחלשו עם יצירתם של המפלגה הלאומית דמוקרטית של גרמניה (גרמנית: Nationaldemokratische Partei Deutschlands, NDPD) ומפלגת האיכרים הדמוקרטית של גרמניה (גרמנית: Demokratische Bauernpartei Deutschlands, DBD) מפלגת האיחוד הסוציאליסטי שלטה וייצגה כמה איגודים מקצועים, שהחשוב ביותר הוא האיחוד הפדרטיבי של הסוחרים הגרמנים החופשיים (גרמנית: Freier Deutscher Gewerkschaftsbund, FDGB).
המערכת הפוליטית איפשרה השתתפות רק לתומכי הנאצים לשעבר שהצטרפו לוועד הלאומי למען גרמניה החופשית שהוקמה במהלך מלחמת העולם השנייה. תהליך הדה-נאציפיקציה במזרח טופל באופן טוב יותר ועם יותר שקיפות מאשר במערב שם הנושא הפך מישני לשיקולים של תועלת ופרטיות.
בנובמבר 1949 וועדת הכלכלה הגרמנית (גרמנית: Deutsche Wirtschaftskomission, DKW) שכללה נציגים מקואליצית המפלגות האנטי-פשיסטיות, לקחה עליה אחריות אדמיניסרטיבית במדינה. ב-7 באוקטובר הוכרזה רשמית הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית או בשמה הנפוץ גרמניה המזרחית. וילהלם פיק נבחר כנשיא הרפובליקה, כאשר הוא חולק את הכוח עם ולטר אולבריכט מזכ"ל מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ואוטו גרוטהוול
[עריכה] השנים הראשונות 1949-1954
[עריכה] מפלגת האיחוד הסוציאליסטי כמפלגת שלטון
מפלגת האיחוד הסוציאליסטי שלטה בחזית הלאומית של גרמניה הדמוקרטית, שהייתה קואליציה של כל המפלגות ותנועות ההמונים בגרמניה המזרחית. החוקה שהתקבלה בשנת 1949 ביססה באופן רשמי את גרמניה המזרחית כמדינה דמוקרטית, הפולקסקאמר היה הפרלמנט המזרח גרמני שלפי החוקה בידיו היו סמכויות החקיקה. מפלגת האיחוד הסוציאליסטי שלטה במועצת השרים ובכך צימצמה את סמכויות החקיקה של הפרלמנט כמעט לאפס. בחירות לפרלמנט ולרשויות האזוריות היה בצורה כזאת שהמצביעים יכלו לאשר או לא לאשר את פתק ההצבעה שהוכן על ידי החזית הלאומית.
כל חברי המפלגה שעבדו בשירות הציבורי נדרשו לציית להחלטות המפלגה. השטאזי היה המשטרה החשאית המזרח גרמנית שהייתה ממונה על פיקוח האזרחים ושמירת נאמנותם למשטר כמו כן על פעולותיו הרגילות של ארגון מודיעין.
קונגרס המפלגה השלישי שנערך בשנת 1950 שם דגש על התפתחות התעשייה. המגזר התעשייתי, שהעסיק 40% מכוח העבודה, עבר תהליך נוסף של הלאמה, שכתוצאה ממנו הוקמו תעשיות העם (גרמנית: Volkseigene Betriebe, VEB). התעשייות האלו כללו כ-75% מהמגזר. תוכנית החומש הראשונה (1951-1955) הכניסה מנעה ביזור החלטות והפכה את הכלכלה למתוכננת, היא שמה דגש על פיתוח התעשייה הכבדה והגדלת פיריון העבודה. הלחצים של התוכנית גרמו לגלי הגירה גדולים לגרמניה המערבית.
[עריכה] 17 ביוני 1953
סטלין נפטר במרץ 1953. ביוני מפלגת האיחוד הסוציאליסטי, בתקווה לעלות את רמת החיים של הפועלים הודיאה על תוכנית המסלול החדש. התוכנית הייתה מבוססת על המדיניות הכלכלית שהונהגה על ידי גאורגי מלנקוב בברית המועצות. התוכנית הדגישה השקעה בתעשייה קלה ומסחר וזמינות גדולה יות של מוצרי צריכה, המדיניות הובילה להורדת מיסים, ולניתנת הלוואות מטעם המדינה לעסקים פרטיים ובהגדלת ההקצאות למוצרי ייצור.
בשעה שהתוכנית הכלכלית הגדילה את זמינותם של מוצרי הצריכה לפועלים, מכסות הייצור נשארו גבוהות. שהמכסות הועלו שוב בשנת 1953 הדבר הוביל להתקוממות של 1953. שביתות והפגנות פרצו ברחבי המדינה והפועלים דרשו רפורמה כלכלית. ההתקוממות דוכאה בסופו של דבר על ידי הפולקספוליציי והצבא האדום, לפי הערכות כ-100 אנשים מן המתקוממים נהרגו במהלכה.
בשנת ברית המועצות העניקה ריבונות מלאה לגרמניה המזרחית, תשלומי פיצויי המלחמה הושלמו ומפעלי התעשייה בשליטה סובייטית חזרו לבעלות מזרח גרמנית. חמשת המדינות שהרכיבו את הרפובליקה פורקו ואורגנו מחדש בצורה של 15 מחוזות. בשנת 1956 צבא העם הלאומי הוקם ומזרח גרמניה הפכה לחברה בברית ורשה.
[עריכה] מדיניות כלכלית 1956-1975
[עריכה] קולקטיביזציה והלאמה של החקלאות והתעשייה
בשנת 1956 בהשפעת הקונגרס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית שבו ניקיטה חרושצ'וב דחה את הסטליניזם, האינטיליגנציה במפלגת האיחוד הסוציאליסטי בראשותו של וולפגנג הריך דרשה ביצוע רפורמה מקיפה בגרמניה המזרחית, בסוף השנה האלמנטים שדרשו רפורמות טוהרו מקרב המפלגה.
מצע המפלגה בשנת 1956 אישר מחדש את מנהיגותו של אולבריכט והציג את תוכנית החומש השנייה (1956-60) ששמה דגש על התפתחות טכנולוגית. המשטר הודיעה גם על כוונתו לפתח אנרגיה גרעינית והכור הגרעיני הראשון בגרמניה המזרחית התחיל לפעול כבר בשנת 1957. הממשלה הגדילה את מכסות הייצור ב-55% ושמה דגש מחדש על תעשייה כבדה.
תוכנית החומש השנייה האיצה את המאמצים לקראת קולקטיביזציה של המזגר החקלאי והשלמת ההלאמתו של המגזר התעשייתי. בשנת 1958 המגזר החקלאי הורכב מרובו על ידי 750,000 חוות בבעלות פרטית שהיווה 65% מהאדמות הניתנות לעיבוד לעומת 6,000 חוות שיתופיות (LPG). בשנים 1958-59 נחקקו חוקים המגבילים את בעלי החוות הפרטיות ונציגי המפלגה נשלחו לכפרים בניסיון לעודד קולקטיביזציה מרצון. בנובמבר ובדצמבר 1959 כמה מן החוואים הפרטיים נעצרו באשמת הפרות ההגבלות שהשלטון הטיל עליהם. באמצע שנות השישים כמעט 85% מכל האדמות הניתנות לעיבוד נוהלו על ידי 19,000 LPG והחוואות בבעלות המדינה היווה 6% נוספים. ובשנת 1961 המגזר הסוציאליסטי ייצר 90% מתוצרתה החקלאית של גרמניה המזרחית.
רפורמה מקיפה בניהול התעשייה יושמה בשנת 1958 שכללה העברת האחריות למפעלים תעשייתים לוועדת התיכנון של המדינה. כדי להאיץ את תהליך ההלאמה השלטון הציעה תמריץ לבעלים של שותפות עד 50% בתמורה להפיכת מפעליהם ל-VEB. בסוף שנות השישים רק 9% מהייצור התעשייתי של גרמניה המזרחית נעשה על ידי התעשייה הפרטית. תאגידי ייצור שיתופיים (גרמנית: Produktionsgenossenschaften, PG) שלטו בכשליש מהייצור במגזר האומני בשנת 1960-61, שהיווה עלייה מ-6% בשנת 1958.
תוכנית החומש השנייה נתקלה בקשיים ולכן היא הוחלפה על ידי תוכנית שבע השנים (1959-65). התוכנית החדשה שמה לה כמטרה להשיג את שיעור הייצור לנפש של גרמניה המערבית עד סוף 1961, הגדילה את מכסות הייצור, וכיוונה להגדלה של פיריון העבודה בשיעור של 85%. כתוצאה מהתוכנית ההגירה למערב גדלה שוב שרוב מההגרים הם עובדי צווארון לבן שחצי מהם היו צעירים מתחת לגיל 25.
כתוצאה משיעור ההגירה הגדול למערב שאיים על כלכלת מזרח גרמניה ומדיניות החוץ התוקפנית של מערב גרמניה, השלטון הקים סדרה של ביצורי גבול שהיו אמורים למנוע מעבר בין שתי הגרמניות, הביצור המפורסם מכולם היה חומת ברלין.
[עריכה] השיטה הכלכלית החדשה
שיעור הצמיחה התעשייתית השנתי החלה לרדת משנת 1959. לכן ברית המועצות המליצה שגרמניה המזרחית תיישם את הרפורמות שהוצעו על ידי אווסי ליברמן, שהיה טוען בזכות שילוב ריווחיות ועוד עקרונות של שוק חופשי בשיטה הקומוניסטית. אולבריכט התאים את התאוריה של ליברמן ובשנת 1963 הכניס את השיטה הכלכלית החדשה (NES) לשימוש במזרח גרמניה, הרפורמה גרמה לביזור בקבלת ההחלטות וקבלת שיקולים של השוק ורמת ביצועים. ה-NES חתרה ליצור מערכת כלכלית יעילה והפיכת גרמניה המזרחית לאומה מובילה מבחינת רמת התיעוש.
תחת ה-NES משימת ביסוס ההתפתחות הכלכלית החדשה הייתה נתונה לפיקוח מרכזי. תהליך הביזור היה העברת סמכויות חלקית מן מוסדות המדינה אל חבר העסקים העממי (גרמנית: Vereinigungen Volkseigener Betriebe, VVB). המדינה קבעה את ייעד הייצור הכללי אבל כל VVB קבע את חלוקת התקציב שלו, השימוש בטכנולוגיה והקצאת כוח האדם והמשאבים. ה-NES קבע שהחלטות ייצור יעשו על בסיס ריווחיות, משכורות ישקפו את הביצועים בעבודה ושמחירים תלויים בביקוש השוק.
ה-NES יצרה אליטה חדשה בפוליטיקה ובשנת 1963 אולבריכט הודיעה על מדיניות חדשה בקשר לקבלה לדרגים הגבוהים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. אולבריכט פתח את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי לחברי מפלגה צעירים בעלי חינוך טוב יותר וכישורי ניהול עליונים על קודמיהם בתפקיד. כתוצאה מזה האליטה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי נחלקה לפלגים בכל הקשור למדיניות כלכלית ופוליטית.
הדגש החדש על מדיניות טכניות וניהוליות איפשר לאליטה הטכנוקרטית להיכנס לדרגים הגבוהים ביותר של הבירוקרטיה הממשלתית, דרגים שקודם היו שמורים לאידאולוגים של המפלגה. ומנהלים מן ה-VVB נבחרו על בסיס של יכולת מקצועית מאשר ציות אידאולוגי. מספר מקומות העבודה של בעלי כישורים טכניים גדל. המפלגה שמה דגש על חינוך לכישורים ניהוליים וטכניים וגמלה עליהם בהתקדמות חברתית וחומרית. בנוסף עלייה ברמת החיים של כלל הארחים קרתה בין השנים 1964-1967.
בשנת 1968 אולבריכט פתח במסע תעמולה בקרב חברות הקומקון למען הגדלת התפתחותם הכלכלית "באמצעות עצמם". ה-NES הוחלף בשיטה הכלכלית של סוציאליזם (ESS) שהתמקדה בהיי-טק כדי לעשות את הצמיחה הכלכלית העצמית אפשרית. תיכנון מרכזי הוחזר למגזרים שהוכרזו כזקוקים לבנייה כמו האלקטרוניקה, התעשייה הכימית ותעשיית הפלסטיק. פעלו לשילוב בין התעשיות השונות. ניתנו סובסידות כדי להאיץ את הצמיחה במגזרים מועדפים. המשק לא הצליח לעמוד בייעדי היצור הגבוהים שהתוכנית תבעה מה שגרם לחיסולה בשנת 1970.
[עריכה] המשימה העיקרית
תוכנית "המשימה העיקרית" שהוכנה לשימוש על ידי אריך הונקר בשנת 1971 הדגישה גישה מרקסיסטית-לניניסטית ואת מאבק המעמדו הבינלאומי. במהלך התקופה הזאת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי פתחה במסע תעמולה נרחב כדי לזכות בתמיכת הציבור לסוציאליזם בנוסח סובייטי ולתוכנית לשים את "העובד" במרכז. המשימה העיקרית שמרה על מטרת התיעוש אבל הדרך להשגתה הייתה באמצעות תכנון ריכוזי על ידי המדינה. סוציאליזם צרכני, היה המרכיב העיקרי של המשימה העיקרית, היה ניסיון להגביר על הפופולריות של הסוציאליזם על ידי התחשבות בצרכים החומריים של מעמד הפועלים. המדינה העלתה משכורות ונתנה יותר צומת לב להעלאת הזמינות של מוצרי צריכה.
המשטר גם האיץ בניית יחידות דיור ושיפוץ קיימות, 60% מהם שימשו את מעמד הפועלים, דמי השכירות המשיכו להיות מסובסדים ונשארו נמוכים. אימהות קיבלו תשלום במהלך חופשות לידה ונבנו מתקנים לטיפול בילדים. תשלום הפנסיה הוגדלו אף הם.
[עריכה] מדיניות חוץ 1967-1975
[עריכה] אולבריכט נגד הדטאנט
מדיניות החוץ של אולבריכט בשנים 1967-71 הייתה תגובה למדיניות הדטאנט של המערב. למרות שהדטאנט נתן את האפשרות לגרמניה המזרחית להתגבר על בידודה הבינלאומי ולהשיג הכרה כמדינה עצמאית, אולבריכט התנגד למדיניות זאת. בזמן זה שתי הגרמניות חתרו למטרה על איחוד אולם שניהם גם נשארו מחוייבות למערכות הפוליטיות הבלתי מתאימות שלהם. חוקת גרמניה המזרחית משנת 1968 קבעה שרק אחרי ניצחון הסוציאליזם יהיה אפשרי לאחד את גרמניה, ושהאיחוד יעשה רק תחת הדגל הקומוניסטי.
במציאות, למרות הצלחת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בביסוס הקומוניזם בגרמניה המזרחית היה לה קשיים בזכיה באהדת הציבור. המשטר הדמוקרטי והמצב החומרי הטוב בגרמניה המערבית קסמו להרבה מזרח גרמנים. אולבריכט חשש שהפשרת היחסים עם מערב גרמניה יגרום חוסר שקט בקרב אזרחי המדינה שנראו שהשלימו עם השלטון הקומוניסטי.
בשנות השישים המאוחרות אולבריכט הפך את מועצת המדינה לגוף השלטון העיקרי. המועצה בת 24 החברים שהונהגה על ידי אולבריכט ונשלטה על ידי 15 החברים שהשתיכו למפלגת האיחוד הסוציאליסטי הביאה לעידן חדש של שמרנות בפוליטיקה המזרח גרמנית. מדיניות הפנים והחוץ בשנותיו האחרונות של אולבריכט היו מחויבות לגישה תוקפנית כלפי המערב והאידאולוגיה שלו. מדיניות החוץ התמקדה בחיזוק הקשרים עם מדינות ברית ורשה וארגון התנגדות למדיניות הדטאנט. בשנת 1967 גרמניה המזרחית חתמה על הסכם עם צ'כוסלובקיה, פולין, הונגריה ובולגריה שבו הם מתחייבים לסיוע הדדי ולאי ביסוס קשרים עם גרמניה המערבית עד שבון תכיר בריבונות של גרמניה המזרחית, גישה זאת זכתה לכינוי דוקטרינת אולבריכט.
אולבריכט קרא גם להיתפתחות עצמית של מדינות הקומוקון והתנגד לקשריהם עם המערב, הוא ראה בדרישות לדמוקרטיה סיכון לעצם קיום המשטר הקומוניסטי והיה מן הראשונים להתנגד לאביב של פראג.
באוגוסט 1970 ברית המועצות וגרמניה המערבית חתמו על אמנת מוסקבה, שבה שני המדינות מתחייבות לשמור את השלום בניהם וגרמניה המערבית הכירה בקו הגבול שעובר באודר-ניסה. כתוצאה מזה ברית המועצות התחילה להפעיל לחץ על גרמניה המזרחית לפתוח בשיחות עם המערב, סירובו של אולבריכט פגע עוד יותר במניהגותו שנפגע עוד קודם כתוצאה מכישלון ה-ESS. במאי 1971 בברכת הסובייטים הוועד המרכזי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי בחר את אריך הונקר לרשת את אולבריכט כמזכיר הכללי של המפלגה.
[עריכה] הגישה החדשה של הונקר
הונקר שילב בין נאמנות לברית המועצות לגישה גמישה כלפי הדטאנט. בקונגרס המפלגה השמיני ביוני 1971 הוא הציג את התוכנית של משטרו החדש. במדיניות החוץ הונקר וויתר על השאיפה לאחד את גרמניה ואימץ אידאולוגיה של הפרדה והגנה על ריבונותה של מזרח גרמניה, הקשרים הידידותים עם ברית המועצות הודגשו אף הם. המדיניות החדשה כלפי הדטאנט הובילה לחתימת הסכם ברלין בשנת 1971 ולהסכם בין שתי הגרמניות בשנת 1972.
שתי ההסכמים נירמלו את היחסים בין הגרמניות. הסכם ברלין שנחתם על ידי בריטניה, צרפת, ארצות הברית וברית המועצות הגן על היחסים בין מערב ברלין למערב גרמניה ואמור היה לשפר את היחסים בין שתי חלקי ברלין, אולם ברית המועצות הדגישה שמערב ברלין לא תשולב בגרמניה המערבית. ההסכם בין שתי הגרמניות כלל הכרה הדדית והתחביות לכיבוד הריבונות בין הגרמניות כמו כן הוא קבע שקשרים כלכלים, תרבותיים ודיפלומטים יבוססו בין שתי המדינות, ההסכם סלל את הדרך להצטרפותם של הגרמניות לאו"ם בספטמבר 1973 וכך מזרח גרמניה זכתה בהכרה בינלאומית.
[עריכה] שתי גרמניות
בשנת 1974 נערך תיקון בחוקת גרמניה המזרחית ונמחק ממנה כל התייחסות ל"אומה הגרמנית", "האחדות הגרמנית" ונוספה ההגדרה של מזרח גרמניה כ"אומה-מדינה סוציאליסטית של איכרים ופועלים" והגדירה את מקומה כ"חלק בלתי נפרד מן הקהילה של מדינות סוציאליסטיות". אולם מפלגת האיחוד הסוציאליסטי לא הצליחה לנטוע באזרחים את הלאומיות החדשה ואת תחושת הנאמנות לברית המועצות. הונקר, שנאלץ לעשות וויתור לדעת הקהל, הציג את הנוסחה של "אזרחות, מזרח גרמנית; לאום, גרמני" הייתה בכך משום הכרה בכישלון הניסיון לנתק את תושבי גרמניה המזרחית מהזהות והלאום הגרמני.
למרות מדיניותה של המפלגה הדטאנט רק חיזק את הקשרים בין שתי הגרמניות. הקשרים בין אזרחי שתי המדינות שופרו ואזרחי מערב גרמניה הורשו לבקר במזרח, כמו כן אזרחי גרמניה המזרחית נחשפו בתדירות גבוה יותר לתרבות המערב במיוחד דרך הרדיו הטלוויזיה. מערב גרמניה הפכה לספקית של מוצרי צריכה באיכות גבוה למזרח ומוצרים מזרחים נמכרו בחנויות במערב.
כחלק מאווירת הדטאנט גרמניה המזרחית השתתפה בוויעדה למען ביטחון שיתוף פעולה באירופה וביולי 1975 חתמה על הסכם הלסינקי שבו היא התחייבה לשמור על זכויות אדם. למרות שההסכם הבטיח חופש תנועה, בקשתם של 120,000 מזרח גרמנים להגר נדחתה.
[עריכה] מדיניות פנים
[עריכה] זהות לאומית
מהקמת המדינה גרמניה המזרחית שאפה לבסס לעצמה זהות נפרדת. בגלל התיעוב שקרל מרקס רחש כלפי פרוסיה, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ניסתה לחסל כל קשר של המשכיות בין פרוסיה לגרמניה המזרחית. מעמד היונקרים חוסל, ארמונו של הקייזר בברלין נהרס ופסליו של פרידריך הגדול הוסרו מתצוגה פומבית. המפלגה העדיפה לרומם כגיבורים האומה את משתתפי המהפכה הגרמנית והקומוניסטים הגרמנים שנרצחו בזמן שלטונו של היטלר. אולם משהוקם צבאה של גרמניה המזרחית, צבא העם הלאומי, הוא ירש רבות מן המסורות הצבאיות של פרוסיה.
אחרי קונגרס המפלגה התשיעי במאי 1976 גרמניה המזרחית התחילה לחשוב על עצמה כנושאת ההיסטוריה המרכזית של גרמניה בעוד שמערב גרמניה היא רק פרק חולף, נוצרה הערכה מחדש של העבר הפרוסי, וגיבורים פרוסים כמו הגנרלים שלחמו כנגד נפוליאון בשנת 1813 התחילו להיחשב כגיבורים ופסליו של פרידריך הגדול הוחזרו לתצוגה פומבית.
[עריכה] דיסידנטים
למרות ההפשרה ביחסים עם המערב שבאה בעקבות מדיניות הדטאנט, המשטר נותר מחויב לקומוניזם לברית המועצות ונקט יד קשה בטיפול דיסידנטים. למרות זאת שכבה אליטיסטית מרקסיסטית בתוך מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ביקרה את התנהלות השלטון וקראה לביצועה של רפורמה דמוקרטית. בניהם היו המשורר וולף ביארמן שבסופו של דבר הוגלה ממזרח גרמניה. בעקבות הגליתו המשטר נקט פעולה כלפי כ-100 אינטלקטואלים סוררים.
למרות פעולות המשטר, סופרים בגרמניה המזרחית התחילו לפרסם הצהרות פוליטיות בעיתונות המערב גרמנית. הדוגמה הבולט ביותר היא של רודולף בהרו שפירסם מאמר בשם "האלטרנטיבה במזרח אירופה", פרסום המאמר הוביל בסופו של דבר למאסרו והגליתו מגרמניה המזרחית. בשנת 1977 מניפסט מטעם "הליגה הדמוקרטית קומוניסטית של גרמניה" פורסם בדר שפיגל, הליגה שהייתה מורכבת כביכול מחברים אלמונים של מפלגת השלטון, דרשה רפורמות דמוקרטיות כצעד ראשון לקראת איחוד עם מערב גרמניה.
אפילו לאחר מחאת האומנים על הגליתו של ביארמן המשטר המשיך במדיניותו המדכאת כלפי הדיסידנטים, הספרות הייתה מושא להתקפות אידאולוגיות וצנזורה. מדיניות זאת גרמה לגל הגירה של אומנים אל מחוץ למזרח גרמניה. הכנסייה הלותרנית גם ביקרה את המשטר בפומבי, למרות העברת הביקורת גישתו של המשטר כלפי הכנסייה הייתה יותר גמישה מאשר אל שאר הדיסידנטים.
[עריכה] קונגרס המפלגה העשירי
קונגרס המפלגה העשירי, שהתכנס באפריל 1981 התמקד בשיפור הכלכלה, ייצוב המערכת הסוציאליסטית, שיפור יחסי החוץ וחיזוק הקשרים עם מערב גרמניה. הקונגרס הציג את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי ככוח המרכזי בחברה המזרח גרמני והמזכיר הכללי הונקר הדגיש את חשיבות החינוך של דור המשך נאמן כדי להבטיח את מעמדה של המפלגה. הוא הכריז שיותר משליש מחברי המפלגה וכמעט שני שליש ממזיכרי המפלגה השלימו את לימודיהם באוניברסיטה או בבית ספר טכני ושארבע חמישיות ממזיכרי המפלגה גם קיבלו חינוך בבית ספר מפלגתי למשך יותר משנה.
הונקר סירב להקלות במדיניות הצנטרליזם הדמוקרטי ושם דגש על מדיניות ריכוזית בתוך המפלגה. הקונגרס אישר את מחויבותה של המפלגה למדיניות חברתית וכלכלית אחידה ואת תמיכתה בלי סייג בברית המועצות ובניגוד לקומוניסטים באיטליה, יוגוסלביה ורומניה הקונגרס הודיעה על תמיכת המפלגה בהתערבות הצבאית הסובייטית באפגניסטאן.
הוועד מרכזי שעד כה תפקד כגוף מייעץ הופחת במעמדו והפך לגוף נכבד בלי שום כוח ממשי, תפקיד הפוליטביורו והמזכירות נשאר בלי שינוי. בנוסף לנושאי המדיניות הקונגרס הציג תוכנית חומש (1981-85) שקראה להגברת הייצור בכמות ולניצול יעיל יותר של משאבים. כישלונם של תוכניות החומש בעבר לא התריע את הקונגרס מלהציב יעדים גבוהים.
[עריכה] דעיכה והתמוטטות 1975-1989
[עריכה] משבר הקפה
כתוצאה מהמסורת הגרמנית של שתיית קפה, קפה היה אחד ממוצרי הייבוא החשובים ביותר של המדינה. עלייה חדה במחירי הקפה בשנים 1976-77 גרמה בעיות כלכליות בגרמניה המזרחית וגרמה למחסור תמידי במטבע חוץ. כתוצאה מהמשבר הפוליטביורו מנע את מכירת סוגי הקפה הזולים, הגביל את הגשתם במסעדות ועצר את אספקתם במוסדות ממשלתיים. בנוסף סוג חדש של קפה הוכנס לשוק, "מישקפה" (קפה מעורבב) שהיה מורכב מ-51% קפה ו-49% תחליפי קפה. באופן לא מפתיע הקפה בעל הטעם הנורא לא זכה לפופולריות ולכן התקופה נודעת כ"משבר הקפה". המשבר נפתר בשנת 1978 שמחירי הקפה בעולם התחילו לצנוח וגרמניה המזרחית חתמה על הסכם אספקת קפה עם ויאטנם. המשבר היה אחד מהדוגמאות הטובות ביותר לשברירותה של הכלכלה המזרח גרמנית.
[עריכה] משבר חוב חיצוני
בשנות השמונים החוב החיצוני תפח ליותר מ-40 מיליארד מארק, סכום שהיה סכום עצום ביחס ליכולת היצוא של גרמניה המזרחית למערב כדי להשיג מטבע חוץ. מסמך שהוכן לפוליטביורו באוקטובר 1989 חזה שכדי לייצב את המצב יהיה צורך להגדיל את הייצוא למערב מ-2 מיליארד מארק ליותר מ-11 מיליארד מארק עד שנת 1995. למרות שזה לא סביר שמאמץ כזה יכול היה להצליח בלי לעורר אי יציבות פוליטית.
רוב החוב נוצר על ידי ייבוא של רכיבי טכנולוגיה וחומרי גלם וניסיון לשמור על רמת החיים על ידי ייבוא מוצרי צריכה. הניסיון המזרח גרמני להתחרות במערב נידון לכישלון וגם גרם לביזבוז משאבים גדול. כמו כן בשנת 1981 ברית המועצות הפסיקה לספק למדינה נפט בזול, דבר שתרם לפגיעה בכלכלה.
[עריכה] התמוטטות המשטר
באוגוסט 1989 ממשלתה הרפורמיסטית של הונגריה פתחה את גבולות המדינה עם אוסטריה, דבר זה היה הסדק הראשון במסך הברזל. אלפי מזרח גרמנים ניצלו את הדבר כדי להגר למערב, בנוסף אלפי מזרח גרמנים נוספים בתבצרו בנציגיות הדיפלומטיות של גרמניה המערבית במזרח אירופה, תוך שהם דורשים רשות להגר למערב. גרמניה המזרחית הודיאה שהיא תספק רכבות שיובילו את המהגרים לגרמניה המערבית תוך שהיא מתארת את זה כגירוש גורמים "אנטי-חברתיים, בוגדניים וקרימינלים". באותו הזמן פרצו הםגנות המונים בלייפציג ודרזדן שדרשו ישום רפורמות דמוקרטיות במדינה.
הונקר וצמרת המפלגה חגגו את שנת ה-40 ליסודה של הרפובליקה, תוך שהם בוחרים להתעלם מההפגנות, באותו היום ההפגנות התפשטו אל הבירה וחזרו על הקריאה לקיום רפורמות דמוקרטיות. בניסיון לעצור את התפשטות המחאה ולהגן על יציבות המשטר הפוליטביורו הדיח את הונקר ומינה במקומו את אגון קרנץ למנהיג המדינה החדש.
ב-9 בנומבר 1989 חומת ברלין "נפלה" (מונח שמתייחס לפתיחת הגבולות בין שתי הגרמניות) ואזרחים מזרח גרמנים יכלו לעבור בחופשיות למערב. מנגון המדינה של גרמניה המזרחית התחיל להתמוטטת, ב-1 בדצמבר הפולקסקאמר בעד ביטול התפקיד המוביל של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי במדינה, שני ימים אחר כך קרנץ, הפוליטביורו והוועד המרכזי הגישו את התפטרותם.
למרות שנעשו מספר ניסיונות ליצור את גרמניה המזרחית כמדינה דמוקרטית בעידן הפוסט-קומוניסטי הם נשלו במהרה ופינו את מקומם לקריאות לאיחוד מחדש של גרמניה. אחרי מו"מ עם המעצמות הכובשות לשעבר תנאי האיחוד הוסכמו. וכך ב-3 באוקטובר 1990 המדינות שהרכיבו את גרמניה המזרחית הצטרפו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
