הינדנבורג (ספינת אוויר)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הינדנבורג (LZ-129) - ספינת אוויר גרמנית, מתוצרת צפלין שנשרפה לחלוטין בעת ניסיון נחיתה בניו ג'רסי שבארצות הברית, ב-6 במאי 1937. בשריפה נהרגו 36 בני אדם - 13 נוסעים, 22 אנשי צוות ואיש צוות קרקע אחד. 62 בני אדם נוספים שהיו על הספינה ניצלו.
ההינדנבורג הייתה ספינת האוויר הגדולה ביותר שנבנתה מעולם (במקביל לספינה התאומה, LZ-130 - "גראף צפלין 2"), ונקראה על שם פאול פון הינדנבורג, נשיא גרמניה לשעבר.
[עריכה] הספינה
הספינה נבנתה בשנת 1935, וטסה לראשונה במרץ 1936. גופה נבנה מאלומיניום, אורכה היה 245 מטר (פי עשרה מספינת אוויר ממוצעת), ואורך הקוטר שלה היה 41 מטר. היא הכילה 200,000 מטר מעוקב של גז מימן, ב-16 תאים נפרדים. היא הונעה בארבעה מנועי דיזל מתוצרת חברת מרצדס-בנץ, בעלי הספק של 1,200 כ"ס כל אחד. מהירותה המירבית הייתה 135 קמ"ש. היא נשאה 61 אנשי צוות, ו-50 עד 72 נוסעים.
הספינה תוכננה להכיל גז הליום, אך בעקבות סירובה של ארצות הברית למכור הליום למדינות זרות, היא מולאה במימן - גז דליק ביותר. אמצעי הבטיחות הרבים שהורכבו בה, איפשרו את התקנתו של חדר עישון מדוחס אוויר.
במהלך שנת 1936, השנה הראשונה להפעלתה, הספינה נשאה כ-2,800 נוסעים וכ-160 טון של מטען. היא טסה עשר פעמים לארצות הברית, ושבע פעמים לברזיל. ביולי 1936 רשמה שיא, כשהשלימה חצייה כפולה של האוקיינוס האטלנטי בפחות משישה ימים. ב-1 באוגוסט 1936 הופיעה בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בברלין וטסה מעל האיצטדיון עם הדגל האולימפי, כאות להגעתו של הקנצלר הגרמני אדולף היטלר למקום.
[עריכה] הנחיתה האחרונה
ב-6 במאי 1937, הספינה הגיעה לבסיס חיל הים האמריקני בלייקהרסט שבניו ג'רסי, בסיום הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה של שנת 1937. האירוע המיוחד משך עיתונאים רבים - לרבות צלמים, צוותי הסרטה ושידור רדיו.
בעת ניסיון הנחיתה בשעה 6:30 בערב הספינה החלה לבעור, ותוך פחות מדקה היא נשרפה לחלוטין. בשריפה נהרגו 13 נוסעים, 22 אנשי צוות וחייל אחד מצוות הקרקע. 23 נוסעים ו-39 אנשי צוות אוויר ניצלו.
הגורם להצתה היה ככל הנראה ניצוץ של חשמל סטטי, אך הנסיבות המלאות של השריפה שנויות במחלוקת - ממשלת גרמניה טענה כי גז המימן היה החומר הראשון שבער, וחוקרים אחרים טענו כי בד דליק בער ראשון.
עדויות שנאספו לאחרונה מצביעות, כי פנייה חדה שביצע קברניט הספינה גרמה להינתקות של מיתר בשלד הספינה, שכתוצאה מהמתיחות שלו קרע את דופן הספינה בדומה לאפקט של הצלפת שוט. כתוצאה מכך השתחרר גז מימן לאויר.
ספינות אויר נוטות להיטען בחשמל סטטי במהלך הטיסה, אך המטען מתחלק בצורה שווה בכל הספינה. עם הורדת כבלי העגינה הרטובים, הפוטנציאל החשמלי על השלד המתכתי התאפס. הפוטנציאל על חלקי הספינה הלא מתכתיים עם זאת, לא התאפס מיד, ובבקשו את הדרך המהירה ביותר להתאפס, ניצוץ נע בין גוף הספינה (הלא מתכתי) לשלד הספינה (המתכתי), תוך שהוא מצית את המימן הדולף.
למרות שספינות האוויר נחשבו לאמצעי תחבורה בטוח מאוד מבחינה סטטיסטית (ורוב התאונות שלהן אירעו בגלל מזג אוויר גרוע) - הכיסוי התקשורתי הרחב של התאונה, לרבות סרטי הצילום ושידור הרדיו, הוביל לירידה חדה מאוד בביקוש לטיסה בספינות האוויר. למעשה, התאונה סימלה את קץ העידן של ספינות האוויר כאמצעי תחבורה עיקרי, ואת המעבר לעידן הטיסה במטוסים.
