החתים במקרא
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החתים הם עם קדום המוזכר במקרא כאחד מעמי כנען. מחקרים ארכיאולוגים מודרניים ניסו לזהות אותם עם עם הודו-אירופאי ששחי באזור אנטוליה והקים ממלכה ששגשגה בין 1680 ל1180 לפנה"ס, שבהתאם לזיהוי זה מכונה כיום הממלכה החתית.
עם זאת, זיהוי זה מוטל בספק, ומהווה נושא למחלוקת בקרב בחוקרים. רבים סבורים שאין כל קשר בין החתים המוזכרים במקרא לבין העם האנטולי המכונה כיום באותו השם, וכי מדובר בשני עמים שונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] זיהוי ארכיאולוגי
בשנת 1882, בזמן הרצאתו בפני הקהילה לארכיאולוגיה מקראית בלונדון, הודיע ארצ'יבלד הנרי סייס על גילויה "אימפריה חתית אבודה", וטען כי החתים, בניגוד לתיאור הנפוץ במקרא, לא היו שבט כנעני חלש שהוכנע על־ידי שופטי ומלכי ישראל. מחקר פילולוגי וארכיאולוגי מעמיק חיזק טענה זאת, ועודד פולמוס בנדון זהות החתים ואמיתות הדיווח התנ"כי.
החתים מוזכרים לראשונה בלוח העמים בספר בראשית ובפעם האחרונה בספר עזרא. תיאורי הטריטוריה החתית משתנים מפעם לפעם, ולנוכח העובדה כי מדובר בתקופה ארוכה של זמן, אחדים גורסים כי התקיימו שני גויים ולהם השם חתים. מאידך גיסא, השינויים הטריטוריאליים שאפיינו שלבים שונים בהיסטוריה חתית (הם ההממלכה החתית הקדומה, האימפריה החתית והממלכות החתיות החדשות), הביאו לטענה כי בני־חת התנ"כיים והתרבות החתית, מבוססת הארכיאולוגיה, הם ישות אחת.
[עריכה] הדיווח המקראי בהשוואה למציאות ההיסטורית
לחתים, כמו עמים תנ"כיים אחרים, מקור באחד מבני נח. לוח העמים מתאר את חם כסבי חת ואת כנען כאביו[1].
בתקופה שבין מסע אברהם ארצה ועד לירידת בני ישראל מצרימה (בין לערך 2000 עד לפני 1200 לפנה"ס) מוזכרים החִתִּים ובְנֵי־חֵת, בקשר לשני אירועים מרכזיים: קנין מערת המכפלה על־ידי אברהם מידי החתים הגרים בחברון[2] ונישואי עשיו לנשים חתיות[3]. הפסוקים הללו מעידים על היאחזות חתית בחברון והשפעה שהגיע גם לחלקיה הדרומיים של ארץ ישראל. גבולותיה של התרבות החתית נמתחו לאורך כה רב לעיתים די רחוקות. מבחינה כרונולוגית, כיבושיו של מוּרְשִילִיש אשר הגיעו, לפי המסופר, עד לבבל, התרחשו לערך בתקופה המדוברת, בימי הממלכה החתית הקדומה.
אחר יציאת מצרים ולקראת ההתנחלות השבטית מתוארים גבולות יושבי כנען. גבולות החתים משתנים מעט, וכעת החתים מזוהים עם עם השוכן באזור צפוני והררי[4], ונודעת חשיבות, לפחות גיאוגרפית, לתואר "ארץ חתים"[5]. סביר להניח שאמצע עד סוף תקופת האימפריה החתית מקבילים לתקופה ההתנחלות. אם נקבל את תיארוך יציאת מצרים לימיו של פרעה רעמסס השני, ניתן להסביר את דחיקת גבולות החתים. סביר להניח שבימי האימפריה מעולם לא שלטו החתים על חברון בגין התבוסות הקשות בתקופת הממלכה התיכונה. שוּפּילוּליוּמַש, גדול המלכים החתיים, שחזר כמעט לגמרי את גדולתה של חת, אולם יורשו מורשיליש השני הוכתר בגיל צעיר, ונאלץ להאבק בפלישות ומרידות רבות, הנודעת בהן בסוריה. בו בזמן, סתי הראשון ממצרים פלש לאזור כנען והשיב את הריבונות המצרית לאזור. בדרכו המשיך בנו, רעמסס השני, עד אשר ניסה לקחת חבל ארץ אשר היה תחת השפעה חתית חזקה או בקשר וסאלי עם האימפריה החתית. חיכוך זה הוביל לקרב קדש המפורסם, אשר תוצאתו לא ברורה לגמרי, אך כנראה מדובר בנצחון חתי שלווה בהסכם שלום עם המצרים.
עד ימי ממלכת ישראל המאוחדת נפלה האימפריה החתית לגויי הים, ושרידיה, הממלכות החתיות החדשות, קמו בצפון סוריה. כוחם של החתים הופחת במידה ניכרת, אולם נותרה להם חשיבות אזורית בימיהם הראשונים. החתים מיוצגים על פי רוב על־ידי דמויות ולא ממלכה, כנראה כעדות למפלת האימפריה החתית והיווצרות היחידות הפוליטיות הנפרדות של הממלכות הסוריו־חתיות. אחת העדויות לחשיבותם ניתן למצוא בשמה של ירושלים - "ציון" - המילה החיתית ל"מצודה".
את יחסי הישראלים והחתים ניתן להגדיר כטובים: אחימלך החתי שירת את דוד כאשר הלה ברח משאול המלך[6], אוריה החתי נמנה על אישי החיל של דוד המלך[7], ודוד הביא למותו מנסיון לחפות על חטאו ולהגן על חייו, ולא בגין איבה כלשהי בין השניים (ר' מעשה דוד ובת שבע). המציאות בממלכות החתיות החדשות משתקפת בתגובת תועי מלך חמת, אחת הממלכות החתיות החדשות, לנצחונו של דוד על הדדעזר מלך ארם צובא. הפלישה הארמית של המאה ה־10 לפנה"ס סכנה במידה רבה את הממלכות הסוריו־חתיות, ורבות מהן נכבשו ונעשו ארמיות. אי לכך, שש המלך כאשר נודע לו על נצחון דוד[8]. נוסף לכל אלה, שלמה המלך נשא נשים חתיות[9] והיו לו קשרים כלכליים עם מלכי החתים[10]. אפשר גם שלאחאב היה קשר צבאי עם מלכי החתים[11].
חורבן ממלכת ישראל קדם לסופן של הממלכות החתיות החדשות בעשר שנים בלבד. לכן, ראוי להניח שהחתים חדלו להתקיים כיחידה אתנית מובהקת עד גלות בבל או שיבת ציון, בעיקר לנוכח מדיניות ההגלייה הדו־סטרית שהייתה נהוגה באשור, כובשת הממלכות הסוריו־חתיות. אף על פי כן, דברי עזרא, המביעים את שאט נפשו מהתבוללות העם שנותר בארץ עם הגויים[12], מרמזים כי החתים הוסיפו להתקיים. אולי בני הממלכות לא הוגלו ושרידיהם אכן התבוללו עם שארי העם, אך יותר מתקבלת על הדעת הסברה לפיה הרשימה היא סמלית בלבד, היות שעמים אחרים הנזכרים בה נעלמו אף הם והשם החתי לא ננקב במשך 255 שנים עד שהשתמש בו עזרא, והוא עשה זאת בפעם האחרונה (כרונולוגית) בתנ"ך.
[עריכה] הגישות בנדון
לאור הטון הארעי בו מוזכרים החתים, ולרוב כחלק מקבוצת עמים כנעניים אשר היו רחוקים מבנין אימפריות, מרבית החוקרים אשר קדמו לעידן הארכיאולוגיה ראו בחתים כשבט הררי מימי האבות. חשיפת התרבות החתית העשירה שמרכזה צפוני לכנען וכוחה אדיר הובילו אחדים לערער על קביעתו של סייס כי מדובר בעם אחד. לטענתם מדובר בעמים שונים שלהם שמות זהים. קיים תקדים לכפילות שמות כזאת בתנ"ך. לדוגמה, מפורטים שני אשורים: המוכרים יותר הם האשורים בני שם, אומנם אשורים נוספים הם בני דְדָן, בן יָקְשָׁן, בן אברהם וקְטוּרָה.
אחרים סוברים כי החתים של תקופת ההתנחלות הם למעשה חורים, אשר שמם עוות בחלוף הזמן, או קבוצות אתניות אחרות אשר ישבו בסביבת כנען. סברות אלו אינן מקובלות יתר על המידה בקרב החוקרים. פופולרית דווקא היא התאוריה של סייס. הדמיון בשמות, בהיסטוריה ובגבולות הטה את הכף לטובת הסברה הזאת. ניתן אף למצוא מילים שמקורם כנראה בשפה החתית אשר השתרשו לעברית, דוגמת המילה "צִיוֹן".
[עריכה] הערות
- 1. ^ וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי-נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת; וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים, אַחַר הַמַּבּוּל [...] וּבְנֵי, חָם--כּוּשׁ וּמִצְרַיִם, וּפוּט וּכְנָעַן [...] וּכְנַעַן, יָלַד אֶת-צִידֹן בְּכֹרוֹ--וְאֶת-חֵת (בראשית, י', 1–15)
- 2. ^ וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; [...] וַיְדַבֵּר [אברהם] אֶל-בְּנֵי-חֵת, לֵאמֹר אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם, לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי--שְׁמָעוּנִי, וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר. וְיִתֶּן-לִי, אֶת-מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר-לוֹ, אֲשֶׁר, בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ: בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִּי, בְּתוֹכְכֶם--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר (בראשית, כ"ג, 2–10)
- 3. ^ וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּי--וְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי. וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה (בראשית, כ"ו, 34–35)
- 4. ^ עֲמָלֵק יוֹשֵׁב, בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי, יוֹשֵׁב בָּהָר (במדבר י"ג, 29)
- 5. ^ מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם (יהושע, א', 4)
- 6. ^ וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל-שָׁאוּל, הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר: הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה, עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן. וַיָּקָם שָׁאוּל, וַיֵּרֶד אֶל-מִדְבַּר-זִיף, וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת-אֲלָפִים אִישׁ, בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל--לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד, בְּמִדְבַּר-זִיף [...] וַיַּרְא דָּוִד אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב-שָׁם שָׁאוּל, וְאַבְנֵר בֶּן-נֵר שַׂר-צְבָאוֹ; וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו. ו וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי (שמואל א', כ"ו, 1–7)
- 7. ^ וְאֵלֶּה רָאשֵׁי הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִיד, הַמִּתְחַזְּקִים עִמּוֹ בְמַלְכוּתוֹ עִם-כָּל-יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיכוֹ--כִּדְבַר יְהוָה, עַל-יִשְׂרָאֵל [...] אוּרִיָּה, הַחִתִּי, (דברי הימים א', י"א, 10–41)
- 8. ^ וַיִּשְׁמַע, תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת: כִּי הִכָּה דָוִד, אֵת כָּל-חֵיל הֲדַדְעָזֶר. וַיִּשְׁלַח תֹּעִי אֶת-יוֹרָם-בְּנוֹ אֶל-הַמֶּלֶךְ-דָּוִד לִשְׁאָל-לוֹ לְשָׁלוֹם וּלְבָרְכוֹ, עַל אֲשֶׁר נִלְחַם בַּהֲדַדְעֶזֶר וַיַּכֵּהוּ--כִּי-אִישׁ מִלְחֲמוֹת תֹּעִי, הָיָה הֲדַדְעָזֶר; וּבְיָדוֹ, הָיוּ כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי-זָהָב--וּכְלֵי נְחֹשֶׁת (שמואל ב', ח', 9–10)
- 9. ^ וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת--וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה: מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת (מלכים א', י"א, 1)
- 10. ^ וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם, בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף, וְסוּס, בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה; וְכֵן לְכָל-מַלְכֵי הַחִתִּים, וּלְמַלְכֵי אֲרָם--בְּיָדָם יֹצִאוּ (מלכים א', י', 28)
