הזכות לכבוד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזכות לכבוד, שהיא אחת מזכויות האדם היסודיות, קובעת שזכותו של כל אדם לקבל יחס אנושי ומכובד, ולא יחס מבזה ומשפיל. זכות זאת נובעת מההנחה שיש לשמור על כבודם של בני האדם ועל אנושיותם.
תוכן עניינים |
[עריכה] חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
במדינת ישראל מוגנת זכות זאת באמצעות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע:
- סעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם".
- סעיף 4: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".
הזכות לכבוד גוזרת מתוכה שתי זכויות נוספות, עיקריות וחשובות: הזכות לפרטיות והזכות לשם טוב.
[עריכה] הזכות לפרטיות
הזכות לפרטיות קובעת שזכותו של כל אדם לנהל ולחיות את חייו באופן פרטי ואינטימי, מבלי לחשוש מחדירה ומהפרעה של רשויות השלטון. זכות זו אוסרת, בין היתר, על המדינה ועל רשויותיה השונות לפלוש לסביבתו הפרטית של אדם מסוים, ללא אישורו או ללא היתר מבית משפט.
סעיף 7 בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגן על זכות זאת, באומרו:
- א. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
- ב. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
- ג. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
- ד. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
[עריכה] הזכות לשם טוב
הזכות לשם טוב קובעת כי זכותו של כל אדם שיישמר שמו הטוב והמוניטין שלו, ולא יוכפש, יבוזה או ייפגע ללא סיבה טובה.
זכות זאת מוגנת במדינת ישראל באמצעות דיני לשון הרע.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אורית קמיר, שאלה של כבוד, הוצאת כרמל, 2004.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אורית קמיר, כבוד וכבוד האדם בחברה ובמשפט בישראל, באתר "רשימות"
- יוסף דוד (עורך), שאלה של כבוד - כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
