הורות לאחר גירושין או פרידה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: כתיבה לא נייטרלית, שפע נתונים ללא מקור. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
ערך זה משקף את בעיתם של עשרות אלפי אבות גרושים אשר הורותם נשללת מהם בצורה חלקית או מלאה לאחר הגירושין אך ורק בשל היותם גברים. בעיה זו נובעת מאפליה המובנית בחוק הישראלי ומשקפת הלך רוח שהתאים לתחילת שנות השישים, אז נחקקו החוקים, שעל פיו מקומה של האשה בבית ותפקידה גידול הילדים ואילו תפקידו של האב לפרנס. אבות אלו, ילדיהם ומשפחתם המורחבת המונים יחדיו כחצי מליון נפש, אינם הסובלים הבלעדיים מבעיה זו. גם נשים גרושות אשר בעליהן לשעבר "התחפפו להם" לאחר הגירושין ועול גידול הילדים מונח על כתפיהן בלבד ומונע מהן לפתח קריירה ולחיות חיים מלאים ומהנים נפגעות מאפליה זו.
תוכן עניינים |
[עריכה] תמונת מצב
כאשר גבר ואישה, אשר הביאו לעולם ילדים במסגרת קשר זוגי, נפרדים, אחד מהם (על פני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב97% מהמקרים זו האם) הופך להורה עיקרי (זוכה באחזקה המכונה לעיתים גם משמורת)והאחר הופך להורה משני, הקשר שלו עם ילדיו מצומצם באמצעות הסדרי ראייה, יכולתו להשפיע על מהלך חייהם קטנה משמעותית, הרשויות מתיחסות אליו כאל הורה משני על כל המשתמע מכך, והוא נאלץ, באמצעות דמי המזונות, לממן באופן מלא את קיומם של הילדים לרבות עלות מגוריהם אצל האם. זאת כמובן בנוסף לעלות מגוריהם אצלו במקרה שהסדרי הראייה מאפשרים להם לגור אצלו חלק מהזמן.
מנתונים שהצטברו מתוך כמעט 5,000 מקרים שטופלו בחמש השנים האחרונות על ידי מטה המאבק למען האב הגרוש עולה כי, בכ-25% מהמקרים זוכים האב והילדים להסדרי ראייה הכוללים גם לינה אצל האב של לילה אחד עד שניים בימי השבוע וסוף שבוע חלקי (עד שבת בערב) או מלא (עד ראשון בבוקר). רובם המכריע של מקרים אלו הם תוצאה של הליך גישור ולא של עימות משפטי. בכ-75% מהמקרים זוכים האב והילדים להסדרי ראייה הכוללים מפגש של שלוש שעות פעם או פעמיים בשבוע וסוף שבוע קצר אחת לשבועיים. כמחצית מהסדרים אלו הושגו בגישור וכמחצית באמצעות מאבק משפטי.
בכשליש מהמקרים המשתייכים לקבוצת ה-75% שהוזכרה קודם לכן, האם מפרה את הסדרי הראייה שנקבעים על ידי בית המשפט ואינה מאפשרת את המפגשים בין האב לילדים באמתלות שונות ומשונות. תופעה זו מלווה לרוב בדמוניזציה של דמות האב ותוצאתה היא גידול חד במקרים של "ניכור הורי" (PAS). בתי המשפט אינם נוהגים בדרך כלל להעניש אמהות אלו בטוענה כי מאחר והן ההורה העיקרי ענישתן תפגע בילדים ובכך מסייעים למעשה בהתרחבות התופעה. הנפגעים מבעיה זו כוללים לא רק את האב והילדים, אלא את כל משפחתו המורחבת של האב המנותקת גם היא מילדיו.
בניגוד לדעה הרווחת, אין בחוק מדד כמותי להסדרי הראייה הניתנים לאב ולילדים והיקפם נגזר באופן ישיר מהיחס בין האינטרסים של ההורים וכושר המיקוח של כל אחד מהם כאשר מדובר בהליך גישור (אשר גם בו התקרה ידועה מאחר והוא מתבצע ברוח הפסיקה המפלה אבות) ומהיחס בין נחישותו של האב להמשיך ולתפקד כהורה משמעותי בחיי ילדיו לנחישותה של האם למנוע ממנו את זה כאשר מדובר בהליך משפטי.
על-פי המשפט העברי, על האב מוטלת החובה הבלעדית לזון את ילדיו עד גיל 15, גם אם שכרה של האם גבוה משלו וגם אם הוא חסר כל. בקרוב ל-7% מפסקי הדין נפסקים לאב מזונות הגבוהים מהכנסתו. קרוב לשליש מהאבות הגרושים משלמי המזונות אינם יכולים לכלכל את עצמם לאחר תשלום דמי המזונות ורבים מהם חוזרים לגור אצל הוריהם או גרים במקלטים או במכוניות ואין להם כל סיכוי להקים משפחה חדשה. כ-20,000 (נתוני ההוצאה לפועל) אבות אינם עומדים בתשלום דמי המזונות וכמחצית מהם נכנסים ויוצאים מבתי הסוהר כעניין שבשגרה בשל כך.
מצב זה, בו הורה אחד זוכה בכל והשני מפסיד הכל, גורם לכך שכ-50% ממקרי הגירושין בישראל (נתוני המרכז הארצי לגישור במשרד המשפטים) מגיעים להכרעת בית המשפט וכמחצית מאותם 50% ממשיכים למשפטים חוזרים ונשנים תוך כתישה מוחלטת של הילדים ושל הסיכוי להגיע אי פעם לחיים שלבים. זאת לעומת כ-10% בממוצע במדינות בהן החוק קובע שהאחזקה (משמורת) תשאר בידי שני ההורים גם לאחר הפרידה ושהמזונות נקבעים על פי קריטריונים ברורים וריאלים.
[עריכה] המסגרת החוקית
תפקידי ההורים וחובותיהם וזכויותיהם כלפי ילדיהם מוגדרים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962. חוק זה מבדיל בין האפוטרופסות, אשר מקנה להורים את הלגיטימציה לקבל החלטות מהותיות עבור ילדיהם בענייני בריאות, חינוך ורכוש, לבין האחזקה, אשר מקנה להורים את היכולת לקבוע את מקום מגוריהם של הילדים.
כאשר ההורים נפרדים, החוק קובע כי שניהם ישארו האפוטרופוסים אך רק אחד מהם יהיה המחזיק (מכונה גם משמורן או ההורה העיקרי) ולהורה המשני יהיו זכויות לבקר את הילדים. כאשר מדובר בילדים מתחת לגיל שש קובע החוק כי האחזקה תהיה בידי האם למעט אם הוכח כי אינה כשירה. בפועל, ניתנת האחזקה לאם גם כאשר מדובר בילדים מעל גיל שש, ובניגוד לדעה הרווחת בתי המשפט נוטים לקבוע שהאם כשירה להחזיק בילדים גם אם מוכח כי היא נוהגת אלימות כלפיהם או עוסקת בזנות או צורכת סמים.
החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959, קובע כי שני ההורים חייבים במזונות ילדיהם, ללא קשר למקום מגוריהם של הילדים, כל הורה על פי הכנסתו הכוללת מכל מקור שהוא. כלומר מי שמרוויח יותר משלם חלק גדול יותר ממזונות הילדים ומי שמרויח פחות משלם חלק קטן יותר. אלא שחוק זה, מעבר לעובדה שאינו מגדיר את אופן קביעת סכום המזונות, חל רק על פחות מאחוז אחד מאוכלוסית ישראל הנחשבים חסרי דת. שאר האוכלוסייה כפופה בנושא המזונות לכללי הדת אליה הם שייכים.
על פי ההלכה היהודית, עם פרידת ההורים עוברים כל נכסי המשפחה לרשות האב וכפיצוי לאם חייב האב לזון את ילדיו באופן מוחלט. מאז כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, מופעל עקרון איזון המשאבים, והרכוש מתחלק בין ההורים בצורה שווה אלא אם נעשה הסכם ממון שקבע אחרת. חוק זה חל גם על בתי המשפט למשפחה וגם על בתי הדין הרבניים, וסעיף 13 בחוק יחסי ממון קובע שכדי להשפט על פי חוקי ההלכה צריכים שני בני הזוג לבקש זאת במפורש. אך במקביל לא הוכנס סייג זה לחוק המזונות וכך יוצא שבעוד שהרכוש מתחלק באופן שווה בין ההורים והכנסתו של האב קטנה, נותר על כנו החיוב המוחלט המוטל על האב לזון את ילדיו.
בניגוד לדעה הרווחת, גובה דמי המזונות אינו נגזר מחוק כלשהו או מנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לגבי עלות של גידול ילדים, או מהכנסתם של האב או של האם אלא מסכומים שרירותיים שנקבעו בעבר בפסיקה ומרבית השופטים שולפים אותם כברירת מחדל כדי לא להתעמק יותר מדי בעניין. סכום המזונות המקובל עבור הצרכים ההכרחיים של הילדים נע בסביבות ה-1,200 ש"ח לילד ראשון 1,100 ש"ח לילד שני וכ-100 ש"ח פחות לכל ילד נוסף, ובנוסף על האב לשלם עבור מגוריהם של הילדים אצל האם. סכום זה נקרא "מדור" והוא נע בין 30%-50% משכר הדירה שמשלמת האם. ברוב המקרים האחוזים יגזרו מסכום של כ 700$-1000$. בנוסף על האב לשלם מחצית מכל הוצאה מיוחדת כגון חוגים, טיפולי שיניים, משקפיים וכו'. סכומים אלו יכולים לעלות או לרדת בגבולות של 10%-20% בעקבות נסיבות מיוחדות והם תקפים לרוב עד הגיעם של הילדים לגיל 18 וזאת למרות שמגיל 15 אמורים ההורים להתחלק בכל עלות גידול הילדים על פי יכולתם הכלכלית.
מנתונים שהצטברו מתוך כמעט 5,000 מקרים שטופלו בחמש השנים האחרונות על ידי מטה המאבק למען האב הגרוש עולה כי סה"כ סכום המזונות שישלם אב לילד אחד ינוע בין 2,700 ל 1,700 ש"ח ובממוצע 2,200 ש"ח. אב לשני ילדים ישלם בין 4,700 ל 2,800 ש"ח ובממוצע 3,750 ש"ח ואב לשלושה ילדים ישלם בין 6,500 ל 3,800 ש"ח ובממוצע 5100 ש"ח. סכומים אלו אינם כוללים את השתתפותו בהוצאות מיוחדות כאמור.
[עריכה] מה קורה בעולם
מגמת העל בתחום דיני המשפחה בעולם כיום היא להרחיק את ההורים ככל האפשר מעימות משפטי. זאת לאחר שהמחוקקים והאנשי המקצוע העוסקים בתחום הבינו שבתי המשפט אינם מסוגלים להתמודד בצורה יעילה, ובוודאי שלא בונה, עם עימותים בין ההורים מאחר ושיטת המשפט האדברסרית הנהוגה במדינות דמוקרטיות מחייבת את ההורים לזרוק רפש כפי יכולתם זה בזה על מנת לנצח בקרב. למלחמות אלו תוצאות הרסניות על הילדים והן מחסלות כל סיכוי לדיאלוג עתידי בין ההורים (והמשפחות המורחבות) שיאפשר שיתוף פעולה בגידול הילדים.
על כן, מדינות רבות שינו את חוקיהן, ואחרות נמצאות בעיצומו של הליך שינוי (כולל ישראל ועל כך בהמשך) כאשר הבסיס לשינוי הוא ניטרול המוטיבציות של הורים להכנס להליך משפטי. הצעד הראשון לנטרול המוטיבציות המלחמתיות נעשה על ידי ביטול "פרס" המשמורת והשליטה המוחלטת שהוא מקנה על חיי הילדים ובעיקר על הקשר שלהם עם ההורה המפסיד והחלפתו בהסדרי הורות שבהם שני ההורים בעלי מעמד שווה כלפי ילדיהם וכלפי הרשויות. הצעד השני הוא הפרדת הדיון על הסדרי ההורות מהדיון על המזונות על ידי הוצאת הליך קביעת המזונות מבית המשפט אל לשכות המס ושימוש בטבלאות מוכנות מראש שעל פיהן נקבע גובה המזונות תוך התחשבות מלאה בגובה ההכנסות של שני ההורים ובהוצאותיו של כל הורה עבור גידול הילדים כאשר הם אצלו. במקביל נעשה נסיון אמיתי להפנות את ההורים להליך גישור מיד בתחילת הסכסוך.
למרות זאת, רק בחלק מהמדינות הצליחו צעדים אלו להקטין משמעותית את מספר העימותים המשפטיים. מדינות אלו, האחרונה שבהן היא בלגיה, כללו בחוק הוראה לחלוקה שיוויונית של זמן ההורות (הורות משותפת שווה = equal shared parenting). באוסטרליה התחייב ג'ון הווארד, ראש ממשלת אוסטרליה, במסע הבחירות שלו לרפורמה שתכלול חלוקה שוויונית של זמן ההורות, אך לבסוף עברה במאי 2006 הרפורמה במתכונת של הורות משותפת בלבד (shared parenting).
המדינה הראשונה בעולם שאימצה את מודל ההורות המשותפת הלא שוויונית היתה מדינת וושינגטון בשנת 1987. במשך כמעט עשרים השנים שעברו מאז, התחולל בבתי המשפט בוושינגטון "מרחץ דמים". מסקר שפורסם שם בשנת 2001 עולה שמחד קרוב ל-50% מהאבות זוכים לראות את ילדיהם בקושי או בכלל לא ומאידך, ארגונים של אמהות שאיבדו את ילדיהן לטובת האב קמים חדשות לבקרים [אחד לדוגמה]. התקווה היא שבשנת 2007 יעבור שם התיקון לחלוקת זמן שווה בין ההורים.
[עריכה] פעילות לשינוי חקיקה
בשנים האחרונות מנהלים מספר ארגוני אבות מאבק לשינוי החוקים בישראל. עיקר פעילותם היא בהסברה ובהעלאת מצבם העגום של האבות הגרושים וילדיהם לתודעה הציבורית וכן פעילות לובי בכנסת.
ב 2005 הוקמה ועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין אשר אמורה להגיש את המלצותיה לשינוי המצב הקיים במהלך 2007. מאחר ואין בוועדה יצוג לארגוני האבות וחלק לא מבוטל של חבריה הם נציגים ונציגות של ארגונים פמיניסטים או כאלו אשר אימצו את האג'נדה של הארגונים הללו, לרבות הפרופסור שניט העומד בראש הועדה, הצפייה היא שהועדה תמליץ על ביטול חזקת הגיל הרך, אותה חזקה המקנה לאם בעלות על הילדים, אך לא תמליץ על הורות משותפת שווה.
לקראת סוף 2006 הוקמה ועדה לבחינת נושא מזונות ילדים בישראל בראשות הפרופ' שיפמן. גם בוועדה זו לא מצאו לנכון לשתף את ארגוני האבות.
