הברית הלטינית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הליגה הלטינית הייתה איחוד צבאי ומדיני בין-שבטי של ערי מדינה וכפרים לטינים רבים בלטניום (אזור החופף למחוז לאציו המודרני) בתקופת איטליה העתיקה.
לא ברור מה היה מבנה הברית לפני עלייתה של המדינה הרומית לכוח, אולם נראה שהייתה סוג כל שהיא של ברית בין השבטים הלטינים השונים, ברית שהייתה בעיקרה מבוססת על פולחנים דתייים משותפים של הלטינים ותאום רופף מפני פלישות עמים זרים לאזור. ידוע על כ-47 קהילות לטינית שהיו שותפת בברית הזו במהלך המאה ה-7 לפנה"ס, כולל 7 הכפרים הקדומים שלימים יתאחדו לעיר רומא.
חברי הברית נהגו לערוך פולחן משותף לוונוס באראדה. מספר כפרים לטינים ערכו טקסים דתיים על הר אלבה בשם יופיטר לטיאריס. בראש הברית או כחברה חזקה בה, עמדה העיר אלבה לונגה. בערך בתקופתו של סרביוס טוליוס (578 -535 לפנה"ס) בעקבות הלחץ האטרוסקי מהצפון, הפך טבע הברית מאיחוד דתי לאיחוד מדיני יותר, כדי לאפשר ללטינים להדוף את התוקפים.
בתקופת המלוכה הרומית, כנראה תחת פיקודו של טולוס הוסטיליוס, נכבשה והושמדה אלבה לונגה על ידי רומא, ומעמדה של אלבה כעיר בעלת ההגמוניה בלטניום עבר לידי הרומאים. במקביל ליסודה של הרפובליקה הרומית חלה התקוממות של הערים הלטיניות נגד ההגמוניה של רומא, התקוממות שהגיעה לשיאה בקרב רגילוס שנערך לפי המסורת הרומית בשנת 496 לפנה"ס. במקביל ערכו הלטינים מלחמת מגן נגד האטרוסקים שאיימו עליהם מהצפון ומקמפניה בדרום.
קרב רגליוס הסתיים באופן בלתי מכריע ובעקבות כך, בשנת 493 לפנה"ס, נחתם הסכם שלום בין הרפובליקה לערים הלטיניות, הסכם שיצר את הברית הלטינית במתכונתה הידועה יותר. מתכונת זו נתנה לשני הצדדים מעמד שווה מבחינה מדינית, חלוקה שווה של שלל מלחמה, והבטיחה תמיכה צבאית בין שני הצדדים במקרה של מלחמות עתידיות. הברית הלטינית החדשה, למרות שהייתה בת בריתה של רומא, הראתה סימני התנגדות הולכים וגודלים להתעצמות עיר זו. בראש הברית עמדה כנראה העיר טוסקולום, וחבריה נהגו, בין השאר, לערוך מפגשים דתיים משותפים במקדש דיאנה באריקיה. קארי מציין שבראש הברית עמד "דיקטאטור פדרלי", נושא משרה זו כנראה נבחר על ידי חברות הברית כדי לנהל את המאבקים המשותפים שלהם בכוחות זרים.
בתקופה מאוחרת יותר הצביע קאטו הזקן בכתביו על עוד 8 ערים לטניות אחרות שהיו שותפות בברית.
במהלך המאה ה-5 לפנה"ס ניהלו הברית הלטינית ובעלת בריתה רומא שורה של מלחמות מגן נגד הכוחות השונים שאיימו על לטיניום: הוולסקים מדרום מזרח, הסבינים מצפון מזרח והאקיווים מהמזרח. לברית הרומו-לטינית הצטרפה גם ההתאחדות של השבטים ההרניקים בשנת 486 לפנה"ס. הברית הלטינית והרומאים נלחמו במהלך המאה ה-4 לפנה"ס בשבטים הקלטים שפלשו לאיטליה מהצפון.
בשנת 340 לפנה"ס נשברה הברית בין הלטינים לרומא כאשר הערים הלטיניות האחרות חששו מכוחה ההלך וגדל של רומא ונעשה מאמץ מצידם לבלום את התפשטות רומא. מאמץ זה נכשל והוביל בסוף 338 לפנה"ס לפירוקה הסופי של הברית הלטינית ולאובדן זכויות רבות של הערים הלטיניות. מספר ערים לטיניות קיבלו אזרחות רומית עם ממשל מקומי מוגבל, ערים אחרות הוגדרו כ"בעלות ברית" ואולצו לספק לרומא כוחות עזר צבאיים, ומספר ערים איבדו את אדמותיהן לטובת רומא ומושבות רומאיות. מדיניות החוץ של ערי הלטינים הוכפפה לזו של הרומאים. כמו כן נוצר מעמד חדש, ששימש מאוחר יותר גם להגדרת מעמד עמים לא לטינים באיטליה, מעמד "בן הברית הלטיני". מעמד זה הבטיח מכלול של זכויות מדיניות ואישיות ללטינים שכלל בין השאר שלטון עצמי, זכויות חיתון ומסחר, הגירה לעיר רומא ואפשרות לזכות באזרחות רומית.
