האזור היהודי האוטונומי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האזור היהודי האוטונומי (רוסית: Еврейская автономная область) הוא אזור מנהלי ברוסיה הסמוך למנצ'וריה שבסין. שטח האזור הוא כ-36,000 קמ"ר. האזור נמצא מצפון לנהר האמור. הנהר מהווה את גבולו הדרומי והמערבי של החבל. מצפון לחבל נמצאים הרי בוריה ובמזרחו שפלה.
העיר המרכזית באזור היא בירוביג'ן (ברוסית: Биробиджа́н ביידיש ביראָבידזשאן). לעתים קוראים בטעות לכל האזור בשם זה.
האזור המנהלי הוקם ב-1928 לאור חזונו של לנין למדיניות לאומית. על פי מדיניות זו כל לאום קיבל טריטוריה בה יוכל לשמור על אוטונומיה תרבותית במסגרת סוציאליסטית. יחידות אלו יצרו את ברית המועצות הסובייטית.
האזור הוקם בתגובה לשני איומים על המדינה הסובייטית:
השפה הרשמית באזור הייתה יידיש ולא עברית.
על פי גישתו של סטלין לשאלה הלאומית, קבוצה צריכה טריטוריה כדי להיות לאום. ליהודים אין טריטוריה ולכן הם אינם זכאים לזכויות לאומיות. קומוניסטים יהודים טענו כי הדרך לפתרון הדילמה האידאולוגית היא להקים טריטוריה יהודית. הסובייטים היו מעוניינים לספק ליהודים בית לאומי שלא יהיה בישראל, שכן הציונות היוותה איום מסוים, וראו בה יריבה למרקסיזם.
סיבה נוספת שבעטיה הקימו הסובייטים את האזור היא שמירה על הגבול עם סין. באותה תקופה חלקים אלו לא היו מיושבים והגבול היה רגיש. ליהודים, לעומת זאת, היו קהילות במערב ברית המועצות. היו הצעות להקים את האזור היהודי בקרים או באוקראינה, אולם הצעות אלו נדחו בשל חשש מאנטישמיות. היו שטענו כי קרים ואוקראינה התנגדו להקמת האזור בשטחן. אחרים טענו כי סטלין הונע מאנטישמיות ורצה להרחיק את היהודים ממוקדי כוח אפשריים.
נעשו פעולות תעמולה ניכרות כדי לעודד הגירה לאזור. הוכנו פוסטרים, מסמכים הוצנחו באזורים בהם גרו יהודים, נכתבו ספרים ביידיש על האוטופיה הסוציאליסטית. הממשלה אף הפיקה סרט ביידיש בשם "מחפשי האושר" על משפחה שעזבה את ארצות הברית בשל השפל הכלכלי והגיעה לאזור. התעמולה הייתה כה יעילה עד כי כמה אלפי יהודים שאינם סובייטים היגרו לאזור, בכללם כמה מאות שהיגרו לאחר שחיו בישראל.
האקלים הבעייתי הקשה על ההתיישבות באזור. על המתיישבים היה להקים ישוב מאפס. למרות זאת הם הצליחו בכך. כאשר האוכלוסייה היהודית במקום גדלה, החלה להתפתח בו תרבות יהודית. יצא עיתון ביידיש בשם "כוכב בירוביג'ן" (Der Birobidzhaner Shtern ,Биробиджанер Штерн, Star of Birobidzhan). רחובות העיר נקראו על שם סופרים יידים כמו שלום עליכם וי.ל. פרץ. נעשה מאמץ לכתוב יידיש באותיות קיריליות ולא עבריות.
התוכנית קיבלה מהלומה כאשר סטלין החל ברדיפת היהודים באמצע שנות השלושים. מנהיגים יהודים נעצרו והוצאו להורג, בתי ספר ביידיש נסגרו. מלחמת העולם השנייה הפסיקה את הניסיונות להעביר את היהודים למזרח.
לאחר מלחמת העולם השנייה היה ניסיון לחדש את ההתיישבות כפתרון לפליטים, אולם הרעיון לא צלח. באותו זמן היהודים הגיע לשיא של כשליש מהאוכלוסייה המקומית. הקמת מדינת ישראל, משפט הרופאים וגל הרדיפות השני של סטלין סתמו את הגולל על התוכנית. במהלך גל הרדיפות השני שוב נעצרו מנהיגים יהודים ואוסף היודאיקה שהיה בספריה המקומית נשרף. בשנים שלאחר מכן רעיון האזור היהודי נשכח.
כמה משכילים כגון לואיס רפפורט, יונתן ברנט וולידימיר נאומוב טענו כי סטלין תכנן לרכז את כל היהודים באזור. סטלין ביצע פעלות הגליה דומות למיעוטים לאומיים אחרים כגון הטטארים בקרים, והגרמנים בוולגה. משפט הרופאים היה השלב הראשון בתוכנית. התוכנית נקטעה על ידי מותו של סטלין ב-5 במרץ 1953.
עם נפילת ברית המועצות והנהגת מדיניות הגירה ליברלית עזבו מרבית יהודי האזור לגרמניה ולישראל. ב-1991 האזור קיבל מעמד של רפובליקה אוטונומית אולם עד אז רוב היהודים עזבו, ואלו שנותרו היוו כשני אחוזים מהאוכלוסייה. למרות זאת, שוב מלמדים יידיש בבתי הספר ויש תחנת רדיו יידית.
מספר גורמים פרו-פלסטינים מציעים החלפת מדינת ישראל באזור היהודי האוטונומי כפתרון לסכסוך הערבי ישראלי. הצעה זו לא זוכה לתמיכה רחבה.
ב-1995 חיו באזור כ-212,000 אנשים, מתוכם רק כשני אחוזים יהודים וכ85% רוסים, והשאר אוקראינים ובני עמים אסיאתים.
ב-2003 יצא הסרט התיעודי L'Chayim, Comrade Stalin! (לחיים, החבר סטלין!) על התיישבות היהודים באזור.
