האופרה גרנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בניין האופרה גרנייה או כפי שהוא מכונה ארמון גרנייה (בצרפתית: Palais Garnier ) הינו מבנה מרשים בקצה הצפוני של שדרת האופרה (Avenue de l'Opera) בפריז, צרפת.
הבניין נחשב לאחד מיצירות האדריכלות היפות והמפוארות ביותר בעת בניתו. הבניין נבנה בסגנון נאו בארוקי, והינו הבניין השלוש עשרה ששימש את האופרה של פריז מאז נוסדה על ידי המלך לואי ה-14 בשנת 1669.
בעבר נקרא הבניין בפשטות "בניין האופרה של פריז" אולם לאחר פתיחת האופרה בסטיליה בשנת 1989 נקרא הבניין "האופרה גרנייה" - Opera Garnier.
תוכן עניינים |
[עריכה] בניית המבנה
הבניין נבנה בהוראתו של נפוליאון השלישי במסגרת הבנייה מחדש של פריז על ידי בארון האוסמן. באופן יוצא דופן לתקופה, נערך מיכרז לבחירת המתכנן. הוגשו הצעות רבות (רובם על ידי חובבים - אשר חלקם אף שכחו לתכנן לאופרה במה), אך הזוכה היה אדריכל צעיר - שארל גרנייה (1825 - 1898) בן ה-35, אשר לא תכנן אף מבנה קודם לכן. לאחר בניית האופרה גרנייה הוזמן לבנות את האופרה גרנייה דה מונטה קארלו במונקו.
הבנייה החלה בשנת 1857 והסתיימה רק בשנת 1874 בשל מספר הפסקות בבנייה ובהן: מלחמת פרוסיה צרפת, נפילת האימפריה השניה, וכן כיבוש פריז על ידי הקומונה הפריזאית.
עיכובים נוספים בבנייה נגרמו בשל העובדה שהתגלה אגם תת קרקעי מתחת לאתר הבנייה - בעיה שנפתרה על ידי בניית המבנה על עמודים.
אגם מקורה תת קרקעי זה שימש הבסיס לסיפור (ולמחזמר) פנטום האופרה (ראו בהמשך).
הבניין נחנך ב-15 בינואר, 1875.
שטחו של הבניין 11,000 מ"ר, ובמתו הגדולה יכולה להכיל 450 איש.
הבניין מעוטר בצורה מפוארת, באפריזים משיש, הקירות מעוטרים בזהב וקטיפה, ובפסלי כרובים ונימפות.
בשנת 1964 צייר מחדש מארק שאגאל את תיקרת האולם.
כיום משמש הבניין, יחד עם בניין האופרה בסטיליה את להקת הבאלט של פריז ואת האופרה הלאומית של פריז.
[עריכה] ייחודו הארכיטקטוני של המבנה
ייחודו של המבנה היה בהבנתו של גרנייה את צרכי הצרכנים של המבנה - מנויי האופרה באותה עת. באותה עת היה למנויים מנוי שנתי, והם הלכו לאופרה כל ערב, חמישה ימים בשבוע (או נתנו לחבריהם ללכת במקומם). מנויים אלה לא התעניינו בהופעה, שהייתה רק מוזיקת רקע עבורם. המטרה האמיתית של המבנה הייתה לראות ולהיראות.
גרניה הבין מטרה זה, ועל כן השטחים הציבוריים במבנה מהווים את מחצית המבנה, האולם הוא רבע נוסף מהמבנה, וייתרת המבנה שטחי חזרות ומשרדים. אולם הכניסה למנויים מקורה במראות על מנת שיוכלו באי הבניין לוודא כי תלבושותיהם מסודרות, וממנו עולות מדרגות שיש רחבות העולות אל אולמות ההמתנה הגדולים והמרווחים מהם צפו מרפסות גדולות על מדרגות שייש אלה על מנת שכל מי שנכנס יוכל לראות את הבאים אחריו.
האולם עצמו בנוי כך שמהתאים של המנויים קשה מאוד לראות את הבמה, אך קל מאוד לראות את התאים האחרים.
צבע הכיסאות באולם - אדום קטיפתי - היה ייחודי באותה עת. בניין האופרה גרנייה היה הראשון שהתשמש בצבע כיסאות אדום. גרנייה אמר כי הוא רואה את הנשים הבאות לאופרה כתכשיטים, ועל כן הם צריכות לשבת בתוך קופסת תכשיטים. קופסאות התכשיטים באותה עת הייתה מרופדות בקטיפה אדומה.
הצלחת צורת ריפוד זו הייתה כה גדולה, עד שכיום רוב אולמות הקונצרטים, הקולנוע והאופרה מרופדים בקטיפה בצבע אדום.
על מנת לשעשע את הקהל התקין גרנייה בבניין מספר אטרקציות, ובהן שעון המראה את ימי השבוע וימי החודש, וכן בחדר השקיעה ישנה אשליה אופטית - אם עומדים במרכז החדר ניתן לראות במראות שמש שוקעת.
[עריכה] פנטום האופרה
בניין האופרה גרנייה הוא גם זירת ההתרחשות של הרומן פנטום האופרה שכתב העיתונאי הצרפתי גסטון לרו. לפי הרומן הפנטום הוא גאון הנדסי ומוזיקלי מעוות שהיה שותף לבניין בית אופרה, בו הוא בנה בחשאי רשת של מחילות ומעברי סתר המאפשרים לו לנוע ברחבי הבניין כמו רוח רפאים ולהשליט את מרותו על המבנה.
[עריכה] ראו גם
- באלט האופרה של פריז
- האופרה הלאומית של פריז
- פנטום האופרה
 תיקרת שאגאל |
 תיקרת שאגאל - פרט |
 שעון "ימות השבוע" באולם קבלת הפנים |
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האופרה של פריז (בצרפתית)
