דרבן מצוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דרבן

מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכרסמים
משפחה:	דרבניים
סוג:	דרבן
מין:	דרבן מצוי/הודי
שם מדעי
Hystrix Indica

דַּרבן הוא המכרסם הגדול ביותר ביבשת אסיה. הוא נקרא כך בשל הדרבונות (קוצים ארוכים) המכסים את גופו.

[עריכה] תיאור הדורבן

אורכו בדרך כלל 60-70 ס"מ ובמקרים חריגים הוא מגיע גם למטר ואפילו יותר. משקל בוגר כ-17 ק"ג. זנבו קצר, ואורך קוצי גבו כ-30 ס"מ. החוש המפותח ביותר שלו, חוש הריח, משמש לו להגנה. כשיריח אדם, גם ממרחק - ינוס בחזרה למאורתו. בצידי גופו ועל גבו של הדורבן נמצאים שני סוגי קוצים, ארוכים גמישים וקהים, וקצרים קשיחים וחדים. על זנב הדרבן ישנם קוצים רחבים וחלולים. צבעו של הדרבן הוא חום עד שחור, וקוצי הגב שלו הם שחורים ולבנים. קוצי הזנב לבנים ומשמשים להרתעת אויב על ידי פריסתם ונענוע בהם ליצירת מראה גדול רועש ומאיים.

תחום מחיה

הדרבנים חיים בשטחים פתוחים, בחולות, בישובי אדם, ביערות ובמדבריות. הדרבנים חיים לרוב בזוגות, ועם צאצאיהם שעוד לא בגרו. הדורבן חי במערכת מחילות שאורכם יכול להגיעה עד ל 17 מטר ולעומק של עד 2.5 מטר בדרך כלל, על כל קילומטר רבוע חי זוג אחד של דרבנים עם צאצאיו, ולעיתים, גם דרבן רווק המחפש בת-זוג לחיים.

תקשורת

הדרבן טריטוריאלי ואת נחלתו הוא מסמן על ידי שתן וגללים. התקשורת בין הפרטים נעשית גם על ידי תיפוף הרגליים על הקרקע. תוחלת החיים בשבי מגיעה עד 20 שנה

פעילות

זמן הפעילות העיקרי של הדרבן הוא בלילה. בכל לילה, משעת השקיעה ועד עלות השחר, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון, כאשר לרוב, הנקבה היא המובילה. הדרבנים אוכלים עשבים, פקעות, שורשים ובצלים. לעיתים הדרבן אוכל גם מגידולי מטעים וגינות ירק, לכן הוא נמנה עם המזיקים לחקלאות.

[עריכה] רבייה

הדרבנים הם מונוגמיים, החיים בזוגות קבועים לאורך כל החיים.(במיקרים מסוימים ניתן למצוא שתי נקבות במיחלה אחת)

הדורבן הוא אחד מבעלי החיים המעטים שמקיים יחסי מין גם למטרות שמירת הקשר הזוגי (בקבוצה זו נמצא גם האדם, הבונובו-קוף יער ממשפחת השימפנזה וכנראה שגם הדולפין) יחסי המין מתקימים כל השנה בקצב של 6-8 פעמים ביום. אך נקבת הדורבן פוריה רק במשך שתי תקופות בשנה למשך לילה אחד או שניים. הקשר בין בני הזוג מתבטא, פרט להזדווגות, גם בתקשורת ריח ומגע. הדרבנים מרבים ללקק זה או זו בעורף (בו השיער רך), בפנים ובבטן, להתכרבל יחד ולרבוץ צמודים. בשעת ההזדווגות הדרבן מסמר את קוציו כפי שהם עושים הכול מצב של התרגשות. הזכר מציב את רגליו הקדמיות חודר אליה עם איבר מין בגודל של כשליש מגופו (כ-35 ס"מ) וכך אין לא צורך להסתכן בהצמדת גופו אל הנקבה.

דורבן זכר שאינו מקיים יחסי מין בקצב המשביע את רצון הנקבה זוכה למכת זנב על אפו.

נקבת הדורבן ממליטה פעם-פעמיים בשנה משך ההריון של נקבת הדורבן הוא כשלושה חודשים. לרוב נולדים שני גורים בכל המלטה, אך יש גם מקרים שבהם נולדים יותר. ההמלטות מתבצעות במחילות. נקבת הדורבן מיניקה אותם משתי הפטמות שעל כתפיה, אחת על כל כתף. במקרה של המלטת שלישייה, גורלו של השלישי, שהוא לרוב החלש יותר, נחרץ כמעט מראש: שני אחיו פשוט יהרגו אותו כחצי שעה לאחר ההמלטה, כיוון שאימם מסוגלת להיניק רק שניים.

הגורים נולדים מפותחים - בתחילה שערותיהם רכות ואחר כך מתקשים הקוצים במהירות ומשמשים להגנה. הגור מגיע לבגרות מינית כשהוא בן פחות משנה ומשקלו כ-10 ק"ג. בין בני-הזוג מתקיים שיוויון מלא בכל הנוגע לטיפול והגנת על הצאצאים. הזכר שותף פעיל בטיפול בצאצאים, והוא נמצא איתם מחצית מהזמן - תופעה יוצאת דופן אצל היונקים. כשאחד הגורים בוכה, הוא הראשון שירוץ אליו להרגיעו. כאשר זוגתו יוצאת ללקט מזון - הוא יישאר לשמור עליהם.

בהגיעו לגיל שנה, עוזב הגור את הקן ויוצא לחפש לעצמו בת-זוג לחיים. כל לילה, יוצא הרווק הצעיר לצעדה של לשמונה ק"מ, וכשהוא מוצא בת-זוג, הוא נשאר איתה בטריטוריה שלה. גורה נקבה עוזבת את בית ההורים בגיל שנתיים, ובוחרת לעצמה תחום-מחיה חדש. בתחום זה יעברו בסך דרבנים רווקים, שמהם תבחר לה בן-זוג לחיים. הדרבנית (ולא הדרבן הזכר) היא זו המחליטה מי יהיה בן-זוגה. מרגע תחילת החיים המשותפים, הזוג הצעיר אינו נפרד. הדרבן והדרבנית קובעים את ביתם במערה נטושה, או במחילה שחפרו.

[עריכה] אויבים

בארץ ישראל האויבים הטבעיים של הדרבנים הם הזאבים והנמרים. גורי דרבנים נטרפים, לעיתים קרובות, על-ידי שועלים וצבועים. בחו"ל, חומדים את בשרם גם האריות והטיגריסים. כיום ניצודים הדורבנים בארץ על ידי האדם, לצורך ויסות אוכלוסייתם. מאחר ואוכלוסיית הנמרים בארץ הוכחדה ואין לדורבן אויב טבעי המווסת בקצב מספק את אוכלוסייתם.

דרבן מצוי בישראל

הטורפים הכלביים נושכים את הדרבן באפו, פעולה הגורמת לו זעזוע מוח, ואז הופכים אותו על גבו. לעומתם, הטורפים החתוליים סוטרים לדרבן באפו. הגנתו של הדרבן היא קוציו הקשים והארוכים - הדרבונות (בעברית: בליטה חדה ודוקרנית, ומכאן הביטוי "מילים כדרבונות", ולא כפי שנהוג לומר, בטעות, "כדורבנות"). הדרבן הוא יצור חששן, ולמרות האגדה הוא אינו משלח או יורה את דרבנותיו בשום דרך. כשהוא חש בסכנה, זוקף הדרבן את קוציו הקדמיים וכך הוא נראה גדול יותר מממדיו האמיתיים. במיקרים קיצוניים יותר הוא משתמש באלמנט ההפתעה ונעצר לפתע מריצתו קדימה ורץ לאחור, כדי לאיים על אויביו. או כדי לתקוף את אפם השלוח קדימה בקוציו האחוריים הקצרים והעבים. רוב הטורפים תלויים בחוש הריח שלהם ולא יסתכנו בפציעה העלולה להוביל גם לסיבוכים דלקתיים באפם. אז, מנצל הדורבן את ההלם הזמני של התוקף ונמלט למאורתו. אגב, ידועים מקרים שבהם נמרים וטיגריסים מתו כתוצאה מתקיפת דרבנים. אבל, האויב העיקרי של הדרבן, זה שממיט עליו סכנת כליה, הוא האדם. הצייד האנושי, תאב בשרו של הדרבן, אינו בוחל בשום שיטה, אכזרית ככל שתהיה.

הציידים פולשים בלילה לתחום-המחיה של הדרבנים, ברכבי-שטח, מצויידים בזרקורים ובכלבי ציד. הכלבים מאתרים את הדרבנים ואז, בעזרת מקלות, מבריחים הציידים את הדרבנים שיצאו לחפש מזון מבין השיחים, דולקים אחריהם (הדרבן הוא חיה איטית), ומרוצצים את גולגלתם במכות אלה. בחלק מהמקרים, יורים הציידים בדרבן בנשק חם. הדרבן הוא חיה גדולה וכאשר בשטח נעה משפחה שלמה, המונה ארבעה פרטים, קל לציידים לזהות אותם ולחסלם. ישנם ציידים החופרים לתוך המאורות, שולפים את הדרבנים החוצה ואז טובחים בהם באכזריות. כמעט ואין משתמשים במלכודות. בדרך כלל, הדרבן חכם מספיק כדי לא להיכנס לחפץ זר, וגם במקרה שדרבן אחד נלכד - יזכרו זאת שלושת בני משפחתו הנותרים, למשך חצי שנה.

נוסף על הציידים, ישנם שבטים בדווים וערבים לבנוניים המשתמשים בדם דרבנים טרי כתרופת אליל עממית נגד מחלת האסטמה. וישנם, כמובן, החקלאים, הרואים בדרבן בעל-חיים מזיק, ועושים מאמצים להיפטר ממנו. כיום, נשקפת לדרבנים החיים בישראל סכנת הכחדה של ממש. באזורים רבים הם כבר הוכחדו. במישור החוף, לדוגמה, אזור המאופיין בבנייה אורבנית רצופה ובפעילות ציד אינטנסיבית, נותרו דרבנים רק בכיסים קטנים מאוד. כך גם בחבל צור ובכרמל.

בשטחים טבעיים בגליל (אזור נחל קדש) מצבם עדיין טוב, כמו בעבר הרחוק, ובנגב - בלאו הכי צפיפותם נמוכה (זוג על כל 1.2 עד 2 קמ"ר, לעומת זוג על כל שליש קמ"ר בשטחים חקלאיים) בגלל דלות אמצעי המחיה הטבעיים. אין הערכה לגבי מספרם של הדרבנים בארץ, ויחד עם זאת, ברור שמצבם בכי רע. הוכחה נוספת לכך מספקים הציידים. בשנים האחרונות, ציידי הדרבנים הגרים באזור הכרמל, לא מתעצלים לנסוע לצורך זה עד ים המלח.

[עריכה] ראו גם

דרבניים

[עריכה] לקריאה נוספת

הבריטניקה החדשה לנוער, ידיעות אחרונות - ספרי חמד וכתר הוצאה לאור. עמוד 159.
עזריה אלון, החי והצומח של ארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע. כרך 7, יונקים, 1987. עמודים 141 -145.