דואר היום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דואר היום, יומון עברי אשר הופיע בארץ ישראל בין השנים 1919 - 1936.

את העיתון הקימה בירושלים קבוצה של פעילים מילידי הארץ, אשר התנגדו להשפעה ה"רוסית" על 'הארץ' וביקרו את חוסר הדינאמיות של עורכיו. הרוח החיה בייסוד העיתון היה איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, שהשתתף בעריכת עיתוניו של אביו לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא בילה כמה שנים בצרפת ובגרמניה, ושם התבשם מניחוחותיה של עתונות הרחוב האירופית. הוא ניסה להביא לעיתוני משפחתו את קלילותן של "שדרות פריז": סנסציות, סיפורים אישיים, רומנים בהמשכים ואפילו שירי אהבה. כאשר בחר את שם העיתון, שיווה לנגד עיניו את העתון העממי הגדול של לונדון, 'דיילי מייל' (ש'דואר היום' הוא תרגום מילולי של שמו). חידושיו התקבלו בתערובת של זלזול ושל זעם אצל האליטה האינטלקטואלית של העלייה השנייה והשלישית. בן אב"י רצה להפוך את העיתון לשופרם של "ילידי הארץ". הוא התכוון לבני המשפחות הספרדיות הוותיקות של ירושלים ולבני הדור השני של העלייה הראשונה. האוריינטציה הפוליטית של הקבוצה הזו הייתה ימנית מתונה בענייני פוליטיקה ובענייני כלכלה. היא מצאה את עצמה בעמדה של אי-הסכמה גוברת עם הנטיות הסוציאליסטיות המתחזקות של הנהגת היישוב.

'דואר היום' הנהיג כמה חידושים דרמטיים בעיתונות העברית. הוא התחיל לצאת בבוקר, בשעה ש'הארץ' יצא אחר הצהריים. הוא הפחית את מחירו לחצי גרוש, בשעה ש'הארץ' ואחר כך 'דבר' גבו גרוש שלם. בן אב"י ייבא לארץ את מכונות הסדר הראשונות, הלינוטייפ, שטבע בשבילן את המושג העברי "אתנוע". הוא הגיש לקוראיו חדשות בעמוד הראשון - לא עניין מובן מאליו בשנים ההן - עם כותרות דרמטיות, לפעמים עד כדי הגזמה. הוא הפך את עמודי העיתון למעבדה לשונית, ופירסם בהם כבדרך אגב מספר עצום של חידושי לשון. לפעמים החידושים האלה נבעו מן הצורך לקצר כותרת, כמו למשל החידוש "כייס", שהחליף את "גנב-כיס". בעמודים ההם נולדו גם המלים "מכונית" ו"עצמאות". נאמן להתנגדותו הנחרצת של אביו למלים זרות, בן אב"י העמיד בראש העתון את המשפט: "אליעזר בן יהודה היה אומר: דבר עברית והבראת". לפי בן אב"י, תפוצתו היומית של העתון בשיאו הגיעה ל-7,000 עותקים, מספר ניכר בהתחשב בזה שמספר היהודים בארץ עמד בזמן ההוא, בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, על 150,000 ופחות.

משרדי 'דואר היום' עמדו ברחוב הסולל בירושלים. 'הסולל' היה שמה של חבורת המייסדים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה רחוב נקרא על שם עיתון. בן אב"י היה גאה מאוד בראשוניות הזו, ותיאר את הרחוב בהגזמה כ"פליט סטריט" הארץ-ישראלי (לימים שונה שם הרחוב, והוא נקרא כיום 'החבצלת' על שם עיתון עברי בירושלים בסוף המאה התשע-עשרה).

בן אב"י, שהיה רומנטיקן חסר מנוחה, התחיל לאבד בהדרגה את העניין בעיתון, והיה יוצא למסעות ארוכים מעבר לים, בעיקר למטרות גיוס תרומות ופעילות ציונית. "אדוני נוסע לאוסטרליה באותה קלות שבה אני נוסע לימין משה", אמר לו פעם הסדר הראשי של העיתון.

ב-1929, באקט שבן אב"י תיאר אחר כך כמשהו הקרוב לגחמה סנטימנטלית, הוא החליט למסור את עריכת העיתון לידי זאב ז'בוטינסקי. לפי בן אב"י, עורכי העיתון ומנהליו התנגדו למהלך הזה. אף כי הייתה ידידות אישית בין בן אב"י למנהיג התנועה הרוויזיוניסטית, השותפות העיתונאית ביניהם הייתה לא-טבעית. בן אב"י היה מתון ברוב השאלות המדיניות, הטיף לדו קיום יהודי-ערבי, וקרא לחלק את הארץ לקנטונים. לפי בן אב"י, ז'בוטינסקי אמר לו, "הבעיה הערבית היא, לדעתי, מחלה בבשרנו, וצריך שנתייחס אליה בדרך רפואית -- הרחקת המחלה". חילופי הדברים כמעט הוליכו לניתוק בין השניים (האפיזודה הזו נכללת באוסף זכרונותיו של בן אב"י, 'עם שחר עצמאותנו', עמ' 478).

לפי בן אב"י, העברת העיתון לידי ז'בוטינסקי הייתה "אישית", לא מפלגתית, ונועדה להימשך שנה אחת בלבד. אבל הרוויזיוניסטים, שלא הייתה להם במה משלהם, מיהרו להציג את העיתון כבטאונם. לחלחלתו של בן אב"י, הם אפילו ניסו לצנזר את מאמריו. לדבריו, עסקנים ופעילים של התנועה התחילו לתקוף אותו בפומבי, וכתובות נאצה הופיעו על קיר בית הדירות שבו התגורר, כמו "בן מביש לאביו", או "בוגד בעמו".

ממשלת המנדט הבריטי אסרה על ז'בוטינסקי את הכניסה לארץ לאחר מאורעות תרפ"ט, ואת העיתון ניהלו בשמו אנשי האגף הרדיקלי במפלגה הרוויזיוניסטית. אחד מהם, אב"א אחימאיר, פירסם בו טור שנקרא 'מפנקסו של פשיסטן'. לפי בן אב"י, העימות הוכרע רק לאחר שבני בנימין, התאחדות של איכרים צעירים ילידי הארץ שבן אב"י היה ממנהיגיה, שלחו "צעירים עזי-רוח ומזויני-יד" לירושלים כדי לסלק את הרוויזיוניסטים ממשרדי המערכת. "את הבמה הזאת מסרתי פעם לז'בוטינסקי", נזכר בן אב"י לימים, "בתקוותי כי הוא יהיה הגושר בין ה'אודיסאים' [זאת אומרת, משכילי העלייה הרוסית] ובינינו -- ולא הצלחתי".

בן אב"י חזר להיות העורך הראשי ב-1930, והעמיד תחת שם העתון את התואר היומרני "בטאון יהודה העצמאית". זה היה אקט שכולו בן אב"י, גם מבחינת התיאטרליות וגם מבחינת אוצר המלים. "בטאון" ו"עצמאי" היו שתיים מן המלים שהוא המציא. אבל העיתון לא הצליח לחדש את ימיו כמקדם, עמד בסימן ירידה, תפוצתו התמעטה, והוא שקע במשבר כספי.

ביולי 1933, בן אב"י פרש "באופן זמני", ו'דואר היום' הועמד תחת עריכתם של שני עתונאים ידועים, ד"ר ש. פרלמן ופסח גינזבורג. גינזבורג נעשה אחר כך העורך היחיד. העיתון השיל את רוב מחלצותיו של בן אב"י, כולל התואר, לבש ארשת מתונה ואחראית, וניסה לפנות בעיקר אל המושבות הוותיקות ואל המעמד הבינוני העירוני. אבל 'הארץ' ואחריו 'הבוקר' (בטאון הציונים הכלליים) השאירו לו מרחב פעולה מוגבל מאוד. העיתון הוסיף לצאת עוד שלוש שנים, עד לסגירתו, ביוני 1936. הזכויות על שם העתון עברו לידי מו"ל ירושלמי, מעולי גרמניה, ליאו וינץ. בינואר 1940, וינץ עשה נסיון קצר ימים להחיות את העיתון בפורמט מוקטן. בבית הספרים הלאומי בירושלים שמורים גליונות של חודש אחד ופחות, ונראה שזו אמנם הייתה תוחלת חייו של הנסיון.

כשלון 'דואר היום' היה בראש ובראשונה כשלונו של בן אב"י. "הילד העברי הראשון" - אמרו עליו מבקרים וגם ידידים - סירב לגדול. כשרונותיו הניכרים בכתיבה ובפוליטיקה ירדו לטמיון, בעיקר מפני שהיה חסר משמעת, ומפני שהתקשה להבין את האקלים התרבותי והפוליטי ביישוב היהודי בארץ.

אפשר להגיד עליו, כי בעת ובעונה אחת הוא הקדים את זמנו וגם איחר. הוא הקדים במובן זה שפרק עול, וניסה לדבר אל לבם של קוראיו, לא רק אל מוחם (בזכרונותיו הוא התפאר, שעל התחרות בינו ובין 'הארץ' התהלכה המימרה, "'הארץ' הוא אולי עיתון הגון, אבל איננו עיתון; 'דואר היום' אולי אינו הגון, אבל הוא עיתון"). הוא איחר במובן זה שהיה שייך מבחינה טמפרמנטלית לדור שבו עיתונים שירתו את שאיפותיהם האישיות והפוליטיות של עורכיהם. ז'ורז' קלמנסו הצרפתי היה לו למופת: הפוליטיקאי המתוסכל, שנדחק לשוליים במשך שנים ארוכות, והשתמש בעיתונו כדי לחזור אל מרכז הזירה. קלמנסו אמנם חזר, והיה פעמיים ראש הממשלה. אבל מה שהתאים לפריז המטרופוליטנית של סוף המאה ה-19 לא התאים לירושלים הקרתנית של תחילת המאה ה-20. לרועץ עמד לו גם הפאתוס הרם של כתיבתו, שהיה בו לא פעם חזון נועז, אבל הפרזותיו הסגנוניות גרעו מרצינותו.

בנאום הפרישה שלו מעריכת העיתון, ביולי 1933, בן אב"י תבע לעצמו אשראי על ניעור העיתונות העברית משממונה. אף כי הוא עורר לעג והתנגדות, הוא הכריז, כיום "כולם חצאי-גרושים כמותנו, כולם בוקריים כמותנו, כולם עטורים בכותרות שמנות כמותנו, ובמידה רבה כבר יותר מכמותנו! זיכרו את התמונות -- כמה צחוק, כמה לעג בקרב ההגונים כנגד צורה זו של 'בלוף אמריקני'. והיום גם 'דבר' וגם 'הארץ' אינם בזים לתמונות, המחיות כל כך את העיתונות בעולם כולו ובארצנו לא כל שכן".

מידת אחריותו של בן אב"י לשינויים האלה אינה ודאית. הוא לא העמיד דור של תלמידים ומחקים, ואת השינויים של השנים הבאות סביר לייחס לפחות באותה מידה להצטרפותם של עתונאים יהודיים מאירופה. האיפיון החשוב ביותר של 'דואר היום' נגע כנראה לחוסר המחויבות האידאולוגית שלו, מחוץ לתקופה הקצרה שבה ניהלוהו הרוויזיוניסטים. במובן הזה הוא היה יחיד במינו בעיתונות העברית של הזמן ההוא. אחד ממשתתפיו, משכיל ירושלמי בולט, משה כרמון, אמר על בן אב"י, כי הוא היה "כולו סבלן וחופשי", והשרה רוח של פלורליזם. ספק אם בזמן ההוא, ועוד שנים הרבה אחר כך, הייתה עוד בארץ אכסניה פתוחה וחופשית כ'דואר היום'.

ב'דואר היום' התחילו את דרכם עתונאים רבי השפעה, כאורי קיסרי, אשר שימש כתב בפריז ואחר כך מזכיר המערכת ועובד בן עמי, שהתחיל ככתב בפתח תקווה, ולימים שימש יושב ראש הנהלת מעריב וראש עיריית נתניה. בימיו הרוויזיוניסטיים, אחד המשתתפים בעתון היה ארתור קסטלר, שעזב את הארץ זמן קצר אחר כך, ורכש לעצמו פירסום ניכר כסופר בגרמנית ובאנגלית.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• תצלום העמוד הראשי של 'דואר היום', המודיע על מותו של אליעזר בן יהודה (דצמבר 1922), באתרו של יואב קרני.