ג'רבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ג'רבה היא אי בחוף הים של מדינת תוניסיה שבאפריקה. באי 110,000 תושבים (2003). האי ממוקם בדרום המדינה. מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום. שטחו 510 קמ"ר.

האי שטוח ומעובד עיבוד חקלאי ברובו. הגידולים העיקריים הם תמרים תאנים וזיתים. האי מהווה אתר נופש פופולרי ומרכז האיסלאם העיבדי בתוניסיה. כמו-כן, הוא אחד המקומות האחרונים בתוניסיה בהם עדיין מדברים ברברית.

העיר הגדולה באי היא חֹמֶת שׂוֹק (=מחוז השוק) המונה 25,000 תושבים. היא נמצאת בצד הצפון מערבי של האי, שם גם נמצא שדה התעופה של האי. אג'ים על 5,000 תושביה בצד הדרומי של האי מהווה את הנמל המרכזי של האי. העיר השנייה בגודלה היא אל-מאי עם 15,000 תושבים.

[עריכה] היסטוריה

ג'רבה מוזכרת על ידי הומרוס במאה ה-9 לפסה"נ כארץ הלוטוס. במאה ה-8 לפסה"נ הוקמה במקום על ידי הפיניקים תחנת מסחר שהפכה מאוחר יותר לתחנת מסחר רומית שעסקה בעיקר בייצוא בדים צבועים שני. בשנת 655 לספירה נכבשה ג'רבה על ידי הערבים והפכה להיות חלק מתוניסיה. במאה ה- 16 שימש האי בסיס ימי זמני לרב החובל חיר א-דין המכונה ברברוסה ("אדום הזקן").

ג'ורג' לוקס צילם חלק מהנופים המרהיבים בסרטיו באי ג'רבה.

בשנת 2002 פוצץ בית כנסת בג'רבה, על ידי מחבלים שהיו קשורים לארגון אל קעידה 16 מטיילים גרמניים נהרגו.

[עריכה] יהודים

על פי מסורת אחת, קבוצת כהנים מבית המקדש בירושלים, יסדו יישוב יהודי בג'רבה מיד לאחר חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס), והקימו בית כנסת. על פי המסורת הביאו עמם הפליטים דלת ואבן ממזבח המקדש החרב. עד היום מציגים בפני המבקרים בבית כנסת "אל-גריבה" אבן ששולבה בתוך קשת בית הכנסת, שעל פי האמונה היא האבן המקורית מירושלים. היישוב שיסדו הכוהנים נקרא בתחילה "דיגת" (ג רפויה) - מילה אשר מקורה בברברית (שפתו המקורית של כל אזור צפון אפריקה לפני הכיבוש הערבי) ואשר קיבלה בהמשך אינטרפרטציה מסורתית כמילה ששורשה הנו כביכול מן המילה העברית "דלת". כמה מאות שנים אחרי הקמת היישוב היהודי המקורי, הוקם כמה קילומטרים מצפונית לו ישוב גדול יותר של יהודים לא-כהנים דוברי ערבית, אשר קיבל בהתאם את הכינוי: חארה כבירה (הרובע הגדול), ומאז - היישוב היהודי הקטן והמקורי יותר זכה גם לכינוי הנוסף: חארה צגירה (הרובע הקטן). ההבדל ההיסטורי הזה בשורשי שתי הקהילות נתן את אותותיו בהבדלים תרבותיים ניכרים בין שתיהן.

תושבי ג'רבה נודעו ברבניהם שהפיצו אור לכל העולם ובקוד ההתנהגות המיוחד להם. בין הרבנים הידועים היו הרב משה כלפון הכהן, הרב משה עידאן, הרב חי חויתה הכהן, והרב מצליח מאזוז. קוד ההתנהגות של יהודי ג'רבה כלל את המאפיינים היסודיים הבאים: ענווה עד גבול הבושה, איפוק בהבעת רגשות עוינים, אמונה חזקה מאוד בעין הרע, ונאיביות כדרך חיים.

יהודי ג'רבה נחשבים שמרנים ואדוקים מאוד בדתם, בדומה לאדיקותם של שכניהם המוסלמים בני כת העיבדי. כשביקר אצלם נציג אליאנס, תנועת החינוך החילוני הצרפתי, הם התנגדו נחרצות לניסיונו להקים שם בית ספר יהודי שיכלול גם לימודי חול - כגון לימודי צרפתית. לאורך כל השנים, הכהנים בג'רבה שיכנעו את כלל היהודים לא לאפשר ללוויים להתיישב בג'רבה. גם שפתו המקורית של האי, שהייתה בתחילה ברברית (לפני הכיבוש הערבי של צפון אפריקה), שמרה חלק גדול מהרוח הברברית המקורית מן השנים הראשונות של התושבים שם - הן היהודים והן הלא-יהודים.

עד קום המדינה מנתה הקהילה כ־4,500 איש אך בעשורים האחרונים הידלדלה הקהילה היהודית של ג'רבה, רבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. התושבים היהודים שנותרו סבלו לעתים מהתנהגות עוינת מצד המוסלמים.

רבים מתושבי ג'רבה שהגיעו לישראל התיישבו במושבי הדרום, כגון: תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי, ברכיה, ובעיירה נתיבות.