גנוסיס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גנוסיס (גנוסטיקה), זרמים תאולוגים מיסטים שרווחו בעיקר במאות הראשונות אחרי הספירה. הכתות הגנוסטיות שהיו שונות זו מזו בתפיסותיהם והתנהגותם, דגלו בדואליזם תפיסתי ודתי, הדגישו את עקרון חלוקת העולם לשני יסודות מנוגדים: הטוב והרע, ודגלו בגאולה רוחנית באמצעות ידיעה מיסטית כתחליף למעשים טובים. תפיסות אלו שהיו בעלי כוח משיכה חזק, איימו הן על היהדות והן על הנצרות, ואף שלא הצליחו לתפוס את מקומם, נשארו כזרמים חתרניים בתפיסות בזרמים שונים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הגנוסטיקה ומקורותיה
משמעות המילה גנוסיס ביוונית הוא 'ידיעה' או 'דעת'. ידיעה מיסטית, שכאשר האדם קונה אותה לעצמו ומפנים אותה – היא מחוללת בו תהליך פנימי של גאולה רוחנית. לפילוסופיה היוונית, ובמיוחד לתורת האידיאות של אפלטון הייתה השפעה גדולה על התפתחות אמונה זו, מאידך גם ליהדות, למקרא ולסמליו יש תרומה לא מבוטלת בהגות הגנוסטית.
אף שישנם גרסאות רבות ושונות לכתות הגנוסטיות ניתן לציין בחשיבה הגנוסטית שלוש נקודות עיקריות: תפיסת האלוהות כמכלול - מלאות אורגנית, תפיסת הטוב והרע בהוויה האלוהית, והפרדה בין היסודות הזכריים והנקביים באלוהות.
בין האישים המרכזיים שהשפיעו על הגנוסטיקה ניתן למנות את שמעון מגוס, שומרוני מהמאה הראשונה לספירה שראה בעצמו התגשמות של הגבורה האלוהית. תלמידו מננדרוס, תלמידו סטורנילוס שבשיטתו ישו לראשונה תופס מקום מרכזי, כשליח המושיע שנועד להפיל את אלוהי ישראל, ולנטינוס, ובסילידס שתלמידיהם העמיקו את היסוד הפילוסופי העיוני ומרקיון שמיזג את התאולוגיה של פאולוס לגנוסטיקה.
בין הכתות הגנוסטיות ניתן למנות את המניכאיזם - שילוב של הנצרות ודת זרתוסתרא. את כת האופיטים (מיוונית נחש) הנאסנים (מלשון נחש) והסתיאנים (מלשון שת, בנו של אדם הראשון) שאחד מסמליהם החשובים היה הנחש שסימל את הטוב שבבריאה, וחלקם אף השתתפו בפולחנו. כת נוספת היא כת הבארבלו, שמעשי הפולחן שלה כללו מעשי זימה.
הגנוסטיקה תפסה מקום מרכזי ברחבי המזרח בעת העתיקה והייתה בולטת במיוחד בממלכה הפרסית, בדת שהקים הנביא הפרסי זרתוסטרא. לגנוסיס גילויים שונים אף בימינו - בנצרות, בעולם הפאגאני ואף בחוגים קבליים ביהדות. כיום ידוע רק על זרם אחד של הגנוסטיקה שקיים בדרום עיראק השייך לפלג המנדאי של הגנוסטיקה. (מנדא דעת בארמית)
המקור להגות הגנוסטית נמצאים בספרים חיצוניים לברית החדשה כ"מעשה תומא" ו"מזמורי שלמה" שכתובים בלשון פיוטית. ספרות הקודש של הכת המנדאית. מקור אותנטי חשוב הוא בכתבים גנוסטיים קופטיים שנמצאו בחפירות נג-חמאדי שבמצרים בשנת 1955 בערך. אוסף פאפירוסים מאניכאיים שהתגלו במצרים בשנת 1932. מקורות משניים לתפיסות הגנוסטיות ניתן למצוא בכתבים של אבות הכנסייה כמו אירנאוס, היפוליטוס, ואפיפאניוס, המתפלמסים עם התפיסות הגנוסטיות. גם בספרות חז"ל אפשר לדלות מעט מהיחס שלהם למינות ולתפיסות הגנסטיות.
[עריכה] תפיסת האלוהות כמכלול
התפיסה הקלאסית של האל במקורות היהודיים, מדברת על האל כאחדות טוטאלית השרויה בשלמות גמורה שפירושה, שאין באל שום שינוי והתפתחות דימית או התהוות פנימית, כי האל אינו הוויה אורגנית המתפתחת ומסתעפת.
לעומת זאת בגנוסטיקה, האל אורגני, מכלול כוחות שמצויים בזיקה ודינמיקה מתמדת שפירושה גם תולדות. האל הוא ישות מתפתחת, מסתעפת ומעמידה תולדות והדימוי שלו הוא כשל עץ הפוך, ששורשו למעלה והוא מסתעף וצומח כלפי מטה ונושא פרי.
המלאות האורגנית של האל קרויה בטרמינולוגיה היוונית 'פלרומה' (PLEROMA), שפירושה מלאות או כוליות. בתוך המלאות הזו מתרוצצים כוחות – איאונים (EON) – עצמים נצחיים וישויות מטפיסיות דינמיות, כמו אמונה, חכמה ובינה, אמת וחסד, משיחיות ובתולין, השרויים בדינמיקה בינם לבין עצמם.
[עריכה] האל הטוב והאל הרע
המחשבה הגנוסטית מחלקת את העולם לשתי ממלכות: ממלכת הטוב וממלכת הרע. על פי תפיסה זו, לא רק העולם הגשמי מחולק לטוב ורע, אלא גם בעולם העליון - בשמיים, יש 'שתי רשויות'- ממלכת הטוב וממלכת הרע.
הראשונה היא מלכותו של 'האל הטוב' האל "הבלתי נשחת", האל הטוב הינו השורש הנעלם של האילן הגנוסטי, הוא אל טרנסדנטי שמבטא את השלמות האידאלית בה הוא מתגלה, כאלוהי הרוחות והנשמות.
ומולה מלכות ה'אל הרע', המכונה 'דמיורגוס', המקביל לדמות השטן ולסמאל - "האל העיוור" (סומא אל) שאינו יודע הכל. דמות זו כבר מופיעה בכתביו של אפלטון כמתווכת במעשה הבריאה. האל הטוב מבטא את עולם האידיאות, עולם הרוח. לעומת זאת האל הרע הוא ביטויו של עולם החומר, הגוף, הבשר: הגשמיות.
[עריכה] הדמיורגוס
לפי המיתולוגיה הגנוסטית, בתחילה האצילה האלוהות ישויות אלוהיות רוחניות. אחת מהישויות הללו - ספירת החכמה - השתוקקה אל האלוהות הטובה, דבר שהוליד כנפל ישות שלילית - את האל הרע והדמוני דמיורגוס (שקרוי בשמות נוספים), שהוא אחד האיאונים בתוך הפלרומה של האלוהות, והוא שברא את העולם הגשמי בו אנו חיים, כאקט של מרידה באל העליון. מכאן שהעולם הזה הוא בעצם מעשה שטן. הדמיורגוס מתבטא כאלוהי הבשר והחומר, בניגוד לאל הטוב, אלוהי הרוח.
אך הדמיורגוס לא הסתפק בכך, לפי המיתוס הגנוסטי הוא גנב 'ניצוצות' של קדושה והטמינם במעבה המציאות הגשמית. ניצוצות אלה הן נשמותיהם של בני האדם, או ליתר דיוק של הגנוסטים. האפשרות היחידה שבה נשמות אלו יכולות לצאת מתוך כבלי העולם החומרי בהן הן מצויות, היא בכוח הידיעה הפנימית - כשמגיע האדם לידיעה שהוא אינו שייך לעולם זה, אלא לעולם נעלה יותר, ונשמתו נתגלגלה אליו שלא ברצונה, הוא ישתחרר מכבלי העולם הזה ויחזור לאל הנעלם, לשורש האילן והמציאות כולה, שממנו נעקרה הנשמה שהשתלשלה בעל כורחה.
בגישה זו התבטאה גם נימה אנטישמית מטאפיזית כלפי העם היהודי, היות וחלקם של הגנוסטיקנים זיהו את דמיורגוס עם אלוהי היהדות ואלוהי התנ"ך שברא את העולם. אך הוא לא רק ברא את העולם, אלא גם העניק לו את התורה- שאינה רוחנית גרידא, אלא מכוונת לעולם הגשמי, לחיי המעשה הגופניים. מכאן שחוקיות העולם והתורה הינם מקבילים זה לזה. מכך יוצא שהתורה היא מעין 'מעשה שטן', שיש לפרשן אותה באופן קונספרטיבי, ויש לעקור אותה ואת נושאיה מהעולם.
[עריכה] מיתוס הבריאה על פי הגנוסטים
בעוד שבמקרא מתואר כי לתהליך הבריאה קדם "תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" בתפיסה הגנוסטית תחילתה של הבריאה הייתה דוקא באורו הבהיר של הבורא שממנו נאצלים ישויות שמתעבות ומתגשמות.
מתוך המחשבה של החכמה לשחזר את הבריאה, כפי שהיא נוצרה מתוך האמונה, או מתוך התשוקה שלה לאלוהות, נוצר הדמיורגוס, אותה ישות אלוהית אפילה שחוצה את העולם כמסך ומחשיכה למי שמתחתיה את האור האלוהי, וכך נוצר עולם של חושך, שהוא יהיה עולם החומר שיווצר מתוך הקנאה שיש בו, ובו יהיה האל הרע הדמיורגיס שליט אחד בעל עוצמה וכוח, שאינו יודע מאין הוא בא וכיצד הוא נוצר, אך יש לו את היכולת לברוא במאמר את השמים והארץ, את הצמחים ואת כל החיים.
הדמיורגוס ניסה לברוא אדם אך מכיוון שחסר את החכמה, הוא הצליח לברוא אדם חסר כוחות שזחל על הארץ כתולעת, עד שרחמה עליו החכמה העליונה והעניקה לו את היכולות האנושיות. גם שליחת חוה היה מעשה של החכמה, וחוה (חיווא (=נחש) בארמית ) תפקידה היה לגלות לאדם ביחד עם הנחש, את האמת באמצעות האכילה מעץ הדעת ובכך לגאול אותו. רק הבן השלישי שלהם שת, בניגוד להבל וקין, היה גילוי של הצד הטוב, שכן הוא נוצר לאחר האכילה מעץ הדעת.
הדמיורגוס אינו המושל היחיד בעולם. ביחד איתו מצויים מושלים נוספים המכונים ארכונטים, כאשר הוא הגדול שבכולם. מושלים אלו מהוים חיץ בין האנושות לאלוהות הטובה, ולא רק שהם מאפילים את הידיעה של בני האדם ושולטים על גורלם כמפקדי בית כלא, אלא גם לאחר מותם הם מונעים מנשמות האנשים המתים לעלות אל האלוהים. לא רק שהדמיורגוס מתואר כאלוהי ישראל אלא אף הארכונטים האחרים מכונים בשמות של האל היהודי כמו אדני, אל שדי וצבאות. מקום שבעת מושלים אלו הם הגלגלים, כאשר כל אחד מהם ממונה על כוכב לכת אחר.
לכן לא יפלא שעל פי הגנוסיס העולם הזה הוא ביטוי להשתלטות של כוחות הרע בניגוד לרצון האל. עצם קיום העולם החומרי היא טעות טראגית שקרתה בעולם האלוהי והיא תבוא לידי תיקונה, מתוך התחברות האנושות למשיח שישלח האלוהים לגאול את האנושות, או לתפיסה אחרת לבנו המורד של הדמיורגוס - "צבאות" - שהועמד מעל הרקיעים וניתן לו אור וכוח.
על פי התפיסה הגנוסטית ישו הינו למעשה שליח של האל הטוב והישויות הרוחניות, שתפקידו להביא גאולה באמצעות הענקת הידיעה על אמיתת העולם כפי שנתפס בעיני הגנוסטים. בשל אופיו התועב של העולם, לא יכול להיות שהגואל ישו הטהור והמואר היה בקשר כל שהוא עם החומריות של העולם, ולכן אימו שימשה כצינור בלבד להבאתו לעולם, כאשר היא לא נותנת בו משהו מעצמה, והוא רק לבש צורת אדם וגם צליבתו הייתה מדומה אבל לא באמת. רעיון הגאולה קשור לא רק בידיעת המיתוס הגנוסטי, אלא גם שימוש בנוסחאות מאגיות, כדי שלנשמה לאחר מותה תהיה את האפשרות לכפות על הארכנוטים לאפשר לה מעבר חופשי אל האלוהים.
[עריכה] תורת המידות הגנוסטית
מאחר והגנוסטים ראו את עצמם כנעלים וכמוארים שבבני האדם, הם נתנו לעצמם חופש רב בחשיבה, בהגות, בהתנהגות ובפולחן, שכן רווחה אצלם התפיסה האינדבידואלית, שבה כל גנוסטי מואר הוא בעל קשר ישיר עם האלוהות ולכן יש לו אוטונומיה לעשות כרוחו בעלת הדרור המשוחררת מכבלי העולם.
תורת המידות שלהם נקבעה לרוב על פי זלזולם ושנאתם כלפי העולם שנברא בידי הרע, אך מכאן התורות הגנוסטיות הגיעו לשתי מסקנות הפוכות. חלקם דגלו בפרישות והתרחקות מכל עניני העולם הזה "הרעים", וניסו לצמצם כל מגע בשל רצונם לשמור על "טהרה" מפני העולם הטמא.
ומצד שני חלקם דגלו בחיי הפקרות ופריצות, על מנת לבטל את שליטת הכוחות הרעים עליהם, שכן בעיני תפיסה זו חוקי המוסר של התורה ניתנו ביד האל הרע והמושלים, על מנת לשעבד בהם את בני האדם, ולכן זרמים של גנוסטים מרדו בחוקים אלו, זלזלו בהם, ועברו עליהם בכוונה תחילה, בכדי לבטל את השליטה של הארכנוטים עליהם. חוקרים מסוימים עמדו על הדימיון שיש בין תפיסה זו לבין התפיסה של השבתאות והפרנקיזם.
[עריכה] בין הגנוסטיקה לנצרות
ישנה קרבה רעיונית עמוקה בין הגנוסטיקה לנצרות, וישנה מחלוקת בין החוקרים, האם הנצרות הייתה הקרקע לצמיחתה של הגנוסטיקה, או שמא הנצרות היא אחת מגילויה של הגנוסטיקה. בין הרעיונות הדומים ניתן למנות את הרעיון של גאולה אישית באמצעות אמונה. היחס המזלזל במצוות המקובלות והעדפת אידיאות מופשטות. ראיית חוקי היהדות כדבר המעכב את הגאולה. הקשר שבין חומר ורוע, האידאל של הפרישות והנזירות, והיחס השלילי בעיקר כלפי המיניות.
עם זאת בשלב מסוים נפרדה הנצרות מהגנוסטיקה, וקיבלה מהיהדות את התפיסה של רשות אחת, ואת הזהות של האל הבורא כאל הטוב וכאלוהי ישראל. גם היחס ליהדות שונה ביניהם. בעוד הגנוסטיקה רואה ביהדות ובתורת משה גילוי של רע, הנצרות רואה את עצמה כיורשתה וממשיכתה של היהדות המקורית ומוסר הנביאים. ועם כל ההפרדה הזו, עדיין פיכו במהלך ההיסטוריה בנצרות זרמים חתרניים של הרוח הגנוסטית, ועדות לכך מהוים זרמים גלויים של כתות נוצריות כופרות כמו הבוגומילים והקתרים.
[עריכה] העימותים בין תומכי הגנוסיס למתנגדיו
במאות הראשונות להיווצרותה של הנצרות, התנהל בה מאבק על ההגמוניה בין אבות הכנסייה לגנוסטיקאים, ובמשך זמן ארוך לא היה ברור מי ינצח. התפיסה הגנוסטית הייתה כה מבלבלת, שהנצרות כמעט מינתה לבישוף אחד מהוגיה. הנצרות הכריזה מלחמת חורמה כנגד התפיסה הגנוסטית, והכריזה על מאמיניה ככופרים וכאויבי הכנסייה. מלחמה זו נשאה פרי, שכן במהלך במאות ה-5 וה-6 לספירה, הצליחה הכנסייה לעקור מן השורש לתקופה ארוכה את שרידי הגילויים הגלויים של אמונה זו.
אך למעשה התפיסה הגנוסטית לא נעלמה לחלוטין, ונותרו לה בסתר מאמינים לא מעטים. ואכן בימי הביניים בפרובאנס של המאות 12-13 קמה 'התנועה האלביגנזית' שהחייתה מחדש את הגנוסטיקה. ישנן דעות הגורסות כי האינקויזיציה נולדה מלכתחילה כדי לחקור את המינות הנוצרית ולהלחם בה, תוך התמקדות בחיסול תופעת הגנוסטיקה שפרצה מחדש בעולם הנוצרי ועקירתה מהעולם, שכן בעיני הכנסייה אמונה סוטה שמערערת על עיקרים של המערכת האמונית הנורמטיבית, מסוכנת, הרסנית וחמורה יותר מאשר כפירה סתם.
מגמות ומוטיביים גנוסטיים לא נעלמו מהעולם מאז, וקיימים עוד שאריות של תפיסה זו בדתות שונות. מוטיבים גנוסטיים פגאניים אף בוטאו בנאציזם.
[עריכה] היחס לגנוסיס ביהדות
היהדות בשלביה השונים ראתה בתפיסות הגנוסטיות אמונה סוטה שתרה אחרי פיתויי הלב והדימיון הכוזב, מעוותת את האמונה הטובה ועוקרת את עיקרי האמונה היהודית. בשלהי תקופת הבית השני אף תוקנה ברכה מיוחדת ברכת המינים בידי שמואל הקטן כנגד המינים והמלשינים, לא רק בשל העימות הרוחני, אלא גם בשל ההלשנות של אנשי הכתות כנגד היהודים לשלטון הרומי. (בבלי, ברכות כח ב) בחלק מהמקומות בספרות חז"ל שבהם מוזכרים מינים הכוונה לכתות גנוסטיות שונות. יתכן גם שחז"ל בתקופה הראשונה של הנצת הנצרות, לא עשו אבחנה בין הכתות הגנוסטיות לבין הנצרות, וראו בה עוד כת גנוסטית.
[עריכה] אמונה באל אחד
התפיסה המונותאיסטית הקלאסית של האל במקורות היהודיים, החל מהמקרא ועד החשיבה העיונית של ימה"ב, (ובעיקר הגותו של הרמב"ם), מדברת על האל כ"אחדות טוטאלית השרויה בשלמות גמורה". כלומר באל לא חל שום שינוי והתפתחות, כי באל אין כל ריבוי או התפתחות, אלא ישנה אחדות גמורה.
כבר בספר ישעיהו ניתן לראות ביטוי לגבי האל, הסותר לחלוטין את תפיסת העולם הגנוסטית: "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". כלומר הן הדברים המתפרשים בעינינו כ'טוב', והן אלו המתפרשים כ'רע'- מקורם באל אחד ויחיד.
גם בספרות חז"ל ובמיוחד בתלמוד הבבלי אנו מוצאים ביטויי נגד לאמונה ב'שתי רשויות', אמונה שהייתה נפוצה בארצות המזרח הקרוב. יהודים שנחשדו כמאמינים בכך הוכרזו כמינים וככופרים בעיקר (לדוגמה התנא אלישע בן אבויה), שמתואר בתלמוד כמי שנטה לאמונה זו בעקבות יכולת רוחנית גבוהה. (בבלי, חגיגה, טו א).
[עריכה] אמונה בהשגחה, קיום מצוות ותחיית המתים
פולמוסים עם הגנוסטים היו בנושאים נוספים כמו ההשגחה. הגנוסטים לא האמינו בהשגחת האלוהים בעולם, בשל אמונתם שהאל הטוב הינו טרנסצדנטלי ומנותק מהחיים והעולם וקיים רק בעולם אידאות רוחני. (בבלי, ברכות יב/ב ) שחז"ל כמענה יחסו להם את הפסוק "אמר נבל בלבו - אין אלהים, השחיתו התעיבו עלילה, אין עושה טוב" (תהילים יד א). כמובן שאם האל הטוב אינו קשור לעולם ואינו מצווה על המצוות, הרי שאין משמעות לקיום מצוות, דבר הנקרא בשפת חז"ל "קיצוץ בנטיעות", ולא זו בלבד אלא שאם המצוות ניתנו מהאל הרע, אפשר אף ללעוג ולזלזל להם. במקום נוסף הגנוסטים מתוארים כמי שכופרים בתחיית המתים וסוברים שעולם הבא הוא עולם הנשמות בלבד, בשל תפיסתם שעצם קיומו של העולם הוא ברוע, ואין שום שכר בהמשך החיים עלי אדמות. (בבלי, סנהדרין צ/ב)
[עריכה] הגנוסטיקה והקבלה
ע"פ טענות חוקרים מסוימים לגנוסיס הייתה השפעה גדולה על התפתחותה של המיסטיקה היהודית במאות הראשונות לספירה, ובמיוחד לפריצת הספרות הקבלית בימי הביניים. בעניין זה יש לציין במיוחד את תורת הספירות.
לדעת החוקרים, תקומת הגנוסיס לתחיה באותם המקום והזמן שבהם הופיעה הקבלה איננה מקרית.
היו חוקרים שרצו לדמות את הרעיון הגנוסטי למבנה המופיע בקבלה ונקרא "האילן הקדוש". האילן הוא מעין עץ הפוך, ששורשו למעלה והוא מסתעף וצומח כלפי מטה. לדעת החוקרים בזאת מובא לידי ביטוי האופי האורגני של האל שגדל, מתפתח ונושא פרי. אין כמעט ספר קבלי אחד שלא מכיל הסבר או דימוי של העץ. עוד טוענים החוקרים, כי ב'ספר הבהיר', חיבור קבלי מימי הביניים, יש דימוי של עץ קבלי מובהק שסימני המקור המזרחיים – גנוסטיים – שלו, בולטים מאוד למרות העריכה הרבה שהייתה בו. לעומת זאת הקבלה הלוריאנית סכמה את התפיסות שמבנה האילן לא עולה בקנה אחד עם הגישה הגנוסטית אלא מראה את המבנה של יכולות ההשתלשלות של יצור חומרי מהאין סוף הבלתי חומרי וחסר הגדרה כל שהיא. במקומות מסוימים במבנה האילן יש מעין גילוי של אנרגיות בעלות תכונות זכריות ונקביות שמהותם נתינת אנרגיה או צימצומה לצורך בריאת מערכות.
בשונה מהגישה הגינוסטית רואה התפיסה הקבלית בכל מערכת אנרגטית - תת מערכת המורכבת מיסודות זכריים ונקביים, כך שהחלוקה אינה שחור ולבן אלא גם השחור מורכב משחור ולבן וכן הלבן עצמו - במבנה שהולך ומסתעף כדמות אילן.
דוגמאות לשוני בין התפיסה הגנוסטית לבין הקבלה הם תיאור בריאת העולם.
[עריכה] בריאת העולם
יש הבדל מהותי בין סיפורי הבריאה הגנוסטיים, לבין תיאור הבריאה הקבלי. העולם הקבלי מתאר את מערכת הבריאה כמערכת של השתלשלות מהאחד המוחלט והאין-סופי ועד למציאות החומר הפשוט ביותר הנמצא על פני האדמה. במערכת הזו בשונה מהמערכת הגנוסטית קיימים שלושה מרכיבים שהם צד ימין, צד שמאל, וקו האמצע הממצע ביניהם.
מערכת הטוב והרע אינה נמצאת בעולם האלוקות אלא בעולם הנבראים בלבד, ובהיותה מערכת נבראת הרי שאינה עומדת בשום קנה מידה עם האלוקות וכל כוחותיה ותכונותיה נובעות מתוך היותה מערכת נבראת נפרדת מהאלוקות ושייכת בהגדרה הקבלית "לעולם הנפרדים".
על פי התפיסה הקבלית, מערכת הרע הייתה במקורה פוטנציאלית בלבד. טעות ביצוע הציווי האלוקי על ידי האדמה ביום השלישי לבריאה העולם בכך שצוותה להוציא "עץ פרי עושה פרי" שמשמעותו טעם העץ כטעם הפרי והיא בטעותה הוציאה "עץ עושה פרי", דרך קטרוג הלבנה ביום הרביעי לבריאה שטענה שאין שתי מלכים יכולים לשמש בכתר אחד וכלה בחטאו של האדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע הם אלה אשר גילמו ונתנו תוקף לכוח הרע בעולם.
המקובלים מתארים את ההבחנה של האדם הראשון קודם החטא כברירה בין אמת לשקר ואילו מערכת הטוב והרע חיצונית לו. אולם לאחר החטא התעברה מערכת הרע והפכה להיות חלק מהאדם עצמו.
התפיסה הקבלית טוענת שהיות שהרע הוא ישות נבראת ו"אין רע יורד מן השמים" הרי שב"אחרית הימים" סופה להאבד ולהכחד ולא לשמש יותר כברירת מחדל לתהליך הבחירה בעולם.
אחד הטקסטים הגנוסטיים הקדומים מסביר את התהליך שקדם לבריאה ומדבר על דמות הקרויה בתוך העולם הקודם להיווצרות העולם הנקרא 'פיסטיס' (ביוונית: אמונה) שמתוכה נבעה ה'סופיה' – החוכמה. תאור זה שונה לחלוטין מהתאור הקבלי המדבר על מערכת עליונה הנקראת "אדם קדמון" שהיא מערכת עליונה אלוקית שאיננה מתחלקת אפילו לימין ולשמאל אלא רק בלשון מושאלת. מערכת זו אף קודמת ליצירת העולם האלוקי הנקרא "אצילות" וכן לעולמות שחתחתיו שהם "עולם הבריאה" "עולם היצירה" ו"עולם העשיה" הנקראים בדרך קיצור עולמות אבי"ע. האדם הראשון נברא רק לאחר שכל המערכת עמדה על תילה וגופו, נפשו, רוחו ונשמתו נחצבו מתוך העולומות הרוחניים השונים - עולמות אבי"ע. בנוסף, לאדם הראשון ניתנה התורה - שהיא מעל מערכות הבריאה. בשונה מהתפיסה הגנוסטית ניתן לתאר את התורה כ'ספר אדריכלות' שבאמצעותו נברא העולם, ולכן על האדם להעמיק בה על מנת להתחבר למקורות החכמה.
האל שהניח את אדם הראשון בגן עדן, הניח גם את הנחש שהוא הנקרא בלשון הקבלה שטן וסמא"ל, ושם את הנחש בראש ההיררכיה הנקראת "הצד האחר" (בארמית: "סטרא אחרא"). כל מערכות הצד האחר הם עולמות הנמצאים מתחת למערכות עולמות אבי"ע, ובשל כך סופם להיאבד.
לאדם שלאחר החטא נבחרה משימה ליצור הפרדה בין העולם החומרי המורכב מטוב ורע, כלומר - לבחור בהנהגת עולמות אבי"ע ולא בהנהגת עולמות הסטרא אחרא.
[עריכה] ההפרדה בין היסודות הזכריים והנקביים באלוהות
הכלל הנקוט בגנוסיס הוא שכשם שבטבע יעמדו צאצאים רק מכוח הזיווג בין זכרים לנקבות – כך גם בעולם הרוח לא יווצרו תוצרים ללא זיווגים בין היסוד הזכרי והיסוד הנקבי. מתנגדי הקבלה ראו את ספר הבהיר' כנושא רעיון גנוסטי בצורתו הטבעית, ולכן סירבו לקבל אותו ואת גישתו. לעומתם הזרם המרכזי שתפיסתו היא היום השלטת והמקובלת - אינה רואה את המונחים זכר ונקבה וממילא את זיווגם כדרך ארצית אלא מדברת על המושג "זכר" כמערכת "משפיעה" "חסד" ו"נותנת". ואת המערכת הנקבית כמערכת "מצמצמת" "דין" ו"מקבלת". תפקידם של המערכות היא ליצור איזון בין הרצון להשפיע שפע אין סופי שסופו כליה לבין מערכת מצמצמת אין סופית שגם סופה כליה.
המערכות נבראו בצורה זו כדי לאפשר למוצר הסופי שהוא האדם את קיומו באותה תבנית סביבתית יקומית בעלת מבנה מסודר בה הוא נמצא.
לעומת המערכת ה"אנושית" בעולמות העליונים הרוחניים המכונים בשם "עתיק" "אריך" ועוד. אין שם חלוקה של זכר ונקבה אלא אחדות שלמה, ותהליכים מורכבים יוצרים ובוראים מערכות ועולמות ללא תבניות זכריות ונקביות.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרופ' מנחם הירשמן, המדרש בין חז"ל לאבות הכנסייה נגד יריביהם הפאגאנים והגנוסטים אתר דעת
