גאיוס מריוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גאיוס מריוס (Gaius Marius בלטינית) (157 לפנה"ס - 86 לפנה"ס). מצביא ומדינאי רומי, המנצח של מלחמת יוגורטה ומלחמת הקימברים והטווטונים. גאיוס מריוס היה מחדש צבאי ומנהיג הסיעה הפופולרית ברומא. מריוס היה האדם היחידי בתולדות הרפובליקה הרומית שנבחר 7 פעמים למשרת הקונסול.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעוריו ותחילת מסלולו הפוליטי
מריוס נולד בדרום לאטיום (מחוז לאציו של ימינו), בתחום שיפוטה של העיר ארפינום, בכפר קראטה, שמאוחר יותר נקרא על שמו - "קאסמרה" ("בית מריוס").
לפי פלוטארכוס, מריוס נולד למשפחת איכרים, מהמעמד הנמוך. אביו היה שכיר יום, ומריוס חווה עוני בצעירותו. בניגוד לפלוטרכוס, המחקרים האחרונים טוענים שמשפחתו של מריוס הייתה ממעמד הפרשים ואביו היה אדם אמיד. בכל מקרה, כל החוקרים מסכימים שמריוס היה למעשה "אדם חדש" ("Novus Homo"), הראשון ממשפחתו שנכנס לסנאט הרומי ונבחר לקונסול. הצלחתו בטיפוס בסולם החברתי במסלול המשרות נבעה מכישרונו הצבאי וקשריו עם פטרוניו - משפחת קיקיליוס מטלוס.
במלחמת נומנטיה (בין השנים 134-133 לפנה"ס) הבחין הקונסול סקיפיו אימיליאנוס בכישרונו הצבאי, קפדנותו ואומץ לבו והחליט לקדמו. מאוחר יותר נבחר מריוס לטריבון צבאי.
לאחר סיום מלחמת זו, בה שימש כטריבון צבאי בצבא הרומי, חזר מריוס לרומא מהיספניה והחל בקריירה פוליטית, תחילה במוסדות ארפיניום ולאחר מכן ברומא עצמה. בשנת 123 לפנה"ס נבחר לקווסטור. בשנת 119 לפנה"ס, בתמיכתו של פטרונו, אחד מבני משפחת קיקיליוס מטלוס, נבחר מריוס למשרת הטריבון של הפלבס. בתוקף משרתו נקט מריוס במדיניות של הסיעה הפופולרית וכן תיקן תקנות שהגבירו את הביקורת על נהלי ההצבעה ובמיוחד על חרסי ההצבעה. בנוסף לכך יזם חוקים שמנעו הצעות בזבזניות למתנות לעם (מעשה מפתיע ביחס לעמדתו הפופולרית הכללית).
לאחר סיום כהונתו כטריבון ניסה להיבחר לאדיל, אך נכשל. בשנת 115 לפנה"ס נבחר לפרטור ושנה לאחר מכן, קיבל את התואר "פרופרטור" כמקובל בהיררכיה הרומית ויצא לכהן כנציב בלוזיטניה שבהיספניה (כיום פורטוגל). מריוס שהה בהיספניה לתקופה של שנתיים, שבמהלכה ניהל מספר קרבות נגד הילידים. אחרי חזרתו לרומא חיזק מריוס את מעמדו הפוליטי כאשר נשא לאישה בשנת 110 לפנה"ס את יוליה קיסריס (דודתו של יוליוס קיסר) ממשפחת האצולה הותיקה של היולים. בשנים אלה גם התעשר בעקבות הצלחתו כסוחר. כשנה לאחר נישואיו נולד לו בנו היחיד, גאיוס מריוס הבן.
[עריכה] עליתו לכוח
[עריכה] מלחמת יוגורטה
- ערך מורחב – מלחמת יוגורטה
בשנת 109 לפנה"ס נבחר מריוס על ידי הקונסול והמצביא העליון החדש של רומא באפריקה, קוינטוס קיקיליוס מטלוס, להיות אחד משני סגניו במלחמת יוגורטה בנומידיה. הצבא הרומי הגיע באותה שנה לחופי אפריקה, ומטלוס חידש את המלחמה במלך הנומידי. בקרב שנערך בשנה לאחר מכן, ניצחו הרומים הודות לתושיותו של מריוס.
לאחר תבוסתו פיזר יוגורטה את כוחותיו ברחבי נומידיה, והחל לנקוט באסטרטגיה של מלחמת גרילה. בתגובה חילק מטלוס את צבאו לשתי חטיבות, האחת בהנהגתו והשנייה בהנהגתו של מריוס, והחל במסע הדברתם של הנומידים. מטלוס, כבש את רוב נומידיה והמשיך בניסיונותיו לתפוס את יוגורטה, אולם זה הצליח לחמוק ממנו ונע כל הזמן ממקום למקום. השבטים הגאטולים מהדרום החלו במאבק נגד צבאות רומא. גם חתנו של יוגורטה, בוככוס מלך מאוריטניה, החל בהכנות למלחמה ברומא.
על רקע זה, הכריז גאיוס על כוונתו להעמיד את עצמו לבחירות למשרת הקונסול, דבר שגרר את התגייסות כל מעמד האצולה הרומי נגד מועמדותו וגינויו משום מעמדו הנמוך. מטלוס אפילו התלוצץ שגאיוס ימתין עד שבנו הצעיר של מטלוס יגיע לגיל שבו יכול הבן להתמודד על הקונסול, ורק אז מריוס יכול להתמודד עם הבן על התפקיד. מחלוקת ואיבה נפערו בין השניים, מטלוס פיטר את מריוס מהסגנות, והלה, מלווה בתחושת עלבון, חזר לרומא והעמיד את עצמו לבחירות לקונסלאט של שנת 107 לפנה"ס.
מסע הבחירות שלו לווה בביקורת חריפה על ניהול המלחמה ומינהל המדינה של מטלוס, ומריוס אף האשים את מטלוס בהארכת המלחמה רק בשל רצונו בהארכת תפקידו. התעמולה הפופוליסטית המוצלחת שערך מריוס בקרב הפלבס, בנוסף לתמיכתם של אנשים בעלי השפעה ממעמד הפרשים ומסוחרים מצליחים, הביאו לבחירתו לקונסול של שנת 107 לפנה"ס ברוב קולות עצום, למרות ההתנגדות העזה של מעמד האצולה. בנוסף לכך, בצעד חסר תקדים מאז ימיו של גאיוס גְרַקְכוּס, קבעו האספות העממיות את תפקידו כפרוקונסול בתור המצביא העליון של אפריקה, והפכו על פניה את החלטת הסנאט שקבעה שמטלוס יישאר בתפקיד זה.
בשנת 106 לפנה"ס הגיע מריוס לאפריקה ולקח מידי מפקדו לשעבר את הפיקוד על הצבא הרומי בזירה. המאוריטנים התאחדו עם הנומידים, אך בעזרתו של מפקד הפרשים הצעיר לוקיוס קורנליוס סולה, הצליח מריוס להתגבר על הכוח המשולב. שנה לאחר מכן, בעזרת תחבולה שרקם סולה, הצליח מריוס לתפוס את יוגוטרה וזכה לטריומף בשנת 104. יחד עם זאת מריוס לא היה יכול לטעון לבלעדיות על הניצחון, דבר שגרם לו תסכול רב. קודמו מטלוס, שכבש את רוב נומידיה, זכה לשם "נומידיקוס" - מנצח הנומידים, וסגנו סולה הוא זה שזכה בהערכה על התפיסה המתוחכמת של המלך הנומידי (מעשה שהונצח מאוחר יותר בפסל זהב שהעניק המלך בוככוס לקפיטול).
[עריכה] הרפורמה הצבאית
אחד מהישגיו הגדולים ביותר של מריוס היה הרפורמה שערך בצבא הרומי והארגון מחדש של מבנה הצבא. בנוסף לשינויים אסטרטרגים ומנהלתיים בצבא, מריוס, אימץ את שיטת האימונים שהנהיג הקונסול של שנת 105 לפנה"ס, פובליוס רוטיליוס רופוס, ביטל את שיטת האימונים הישנה של הליגיונות ויצר תוכנית אימונים חדשה ואחידה לכול החיילים.
המישור החשוב ביותר ברפורמה הצבאית היה הצד החברתי והפוליטי שלה. לראשונה, גיוסו לצבא בני המעמד הנמוך ביותר של הפלבס - הפרולטרים, מעמד שהיה חסר אמצעים כלכליים. במרוצת השנים חרגו הרומאים יותר ויותר מהעיקרונות של חוקי סרביוס טוליוס שלפיהם מגייסים לצבא רק את העשירים ובזמנו של מריוס הופחת כבר רף הרכוש שמתחתיו לא מגייסים לצבא מערך של 11,000 ססטרצים לערך של 3000 סטרצים. מריוס העניק לכול אזרח רומאי שנולד חופשי את הזכות להתנדב לצבא. הרפורמה שלו הייתה אחת משלביו האחרונים של התהליך הארוך שבמהלכו הפך השירות הצבאי ברומא משירות חובה לשירות התנדבותי והצבא הרומאי הפך מצבא אזרחי לצבא מקצועי. המוני פשוטי העם, שמוצאם הנמוך מנע מהם להתקדם או למצוא עבודה בחיים האזרחיים ברומא, נהרו לצבא, במחשבה על כל היתרונות ששירות צבאי יעניק להם.
בנוסף לכך שינה מריוס את הסידור המערכתי הישן בתוך הצבא הרומי עצמו. בעבר סודרו החילים בארבעה מערכות, לפי ותק ועושר כלכלי, כשהצעירים והעניים ביותר מוצבים בשורה הראשונה ואילו העשירים והותיקים באחרונה. מריוס ביטל את ההבדלים בכלי הנשק בין השורות ואת תלות החייל במעמדו החברתי. סידור החיילים לפי המערכות היה נתון מעכשיו לפי שיקול דעתם המקצועי צבאי של הקצינים. ההבדלים בזיון התבטלו וניתן אימון צבאי אחיד לכל החיילים, כך שחייל לא היה צריך הכשרה מיוחדת כדי לעבור ממערכה למערכה.
מריוס שינה את מעמדם של בני הברית האיטלקים בגלל הגיוס ההולך וגדל של האיטלקים לצבא וחשיבותם הבלתי מעורערת במערך הצבאי של הלגיונות. האיטלקים תפסו חלק גדול בעבודות הצבא, במיוחד לאור העובדה שהם התמחו בתפקידים צבאיים שהרומאים כבר לא לקחו חלק בהם (לדוגמה, חיל הפרשים הרומי שבאופן מסורתי יצא מתוך האצולה, נתבטל כבר לפני ימיו של מריוס). התלות הצבאית הזו גררה בהכרח גם עליה בחשיבות האיטלקים בחיי היום יום של רומא, תהליך שקיבל ביטוי בעובדה שמריוס העניק לאחר קרב, בניגוד לחוק הרומי, אזרחות רומית לחיילי שני לגיונות איטלקים, כגמול על תרומתם בלחימה. העובדה שגם איטלקים ממעמד נמוך החלו להיות מגויסים יצרה שינויים חברתיים בערים מהם באו.
גיוס חסרי האמצעים לצבא והפיכתם לקליינטים של המפקד, הבטיח את נאמנותם למצביא. לאחר סיום הלחימה, היו אלה עדיין ברשותו של המצביא, ועזרו לו במאבקיו הפוליטיים. העזרה התבטאה בהצבעה עבורו בבחירות וגם באיום סמוי של קיום כוח צבאי בידיו של מנהיג פוליטי. יותר מכך, כיוון שהיו חסרי רכוש, שאיפותיהם לתגמול עתידי שיבטיח את חייהם האזרחיים לאחר סיום שירותם, כולל שלל מאדמות האויב, היו גדולות במיוחד, דבר שדרבן התפשטות צבאית וחלוקת אדמות של המדינה.
ההשפעה של השינויים הללו על המדינה הרומית הייתה עצומה. מריוס פתח את הדלת להיווצרות מעמד אנשי צבא הקבע, שאומנתו היא הלחימה, נאמנותו נתונה למצביא ומשכורתו ותגמולו העתידי תלוי בו.
[עריכה] המלחמות נגד הקימברים והטווטונים
[עריכה] הרקע למינוי מריוס למפקד הצבא
כבר בשנת 113 לפנה"ס, שנה לפני פרוץ מלחמת יוגורטה, החלו לנוע לעבר מעברי האלפים השבטים הקימברים והטווטונים (שבטים שעד לתקופה זו היו זרים לרומאים, ומוצאם הוא כנראה גרמאני), יחד אתם היו, ככל הנראה, גם מספר שבטים גאלים.
הקרב הראשון בין הרומאים לקימברים נערך באותה שנה באזור הנמצא כיום בצפון מערב יוגוסלביה (לשעבר). הצבא הרומי, בראשות הקונסול גניאוס פאפיריוס קארבו, נחל בקרב הזה הפסד. הקימברים לא המשיכו דרומה לכיוון איטליה, אלא מערבה. בשנת 109 לפנה"ס נחלו הרומאים מפלה נוספת, אך גם הפעם הקימברים לא הראו שום כוונה לחדור לתוך איטליה, אלא נלחמו בשבטים הקלטים שמצפון-מערב לאיטליה. תבוסות נוספות נגרמו לרומאים בשנת 107 לפנה"ס על-ידי שבטים גאלים שנדחקו על ידי הקימברים לתוך הטריטוריה של רומא. בשנת 105 לפנה"ס הנחילו הקימברים לרומא תבוסה בממדים שלא ידעה מאז תבוסת קרב קנה בשנת 216 לפנה"ס.
הקימברים, בראשות מלכם בוירכאוס והצבא הרומי, שמנה שני צבאות קונסולאריים כפולים בראשם עמד הקונסול גניאוס מליוס מכסימוס (צבא קונסולרי כלל כ-20,000 חיילים), נפגשו על יד אוראוסי שבגאליה (אורנז' של ימינו), על נהר הרון. שני המחנות של הרומאים נתפסו על ידי הקימברים, ומוערך שכ-80 אלף חיילים רומאים נפלו חלל.
האיום על איטליה ורומא היה גדול במיוחד, מכיוון שהמעברים באלפים היו פרוצים וכמעט לא היה קיים כוח מגן רומאי בתחומי איטליה. למרבה מזלה של רומא, פנו הקימברים מערבה לעבר הרי הפירינאים. אוזלת ידם והמחדלים של המצביאים הרומאים שנשלחו להילחם באיום הגרמאני ונכשלו והסיכון הממשי והמיידי לעיר רומא עצמה גרמו לאובדן האמון של העם בממשלתו ובמפלגת האצולה השולטת. מצביאי ומנהיגי הכישלונות הצבאיים נרדפו והועמדו לדין. כל המועמדים למשרת הקונסולים והמצביאים לגאליה נדחו על ידי העם.
[עריכה] הקונסולט הרצוף של מריוס
כבר בזמן מלחמתו באפריקה, העמיד את עצמו מריוס לבחירות לקונסולט של שנת 104 לפנה"ס ונבחר ברוב קולות לקונסול ולמצביא ראשי למלחמות בגאליה. במשך המלחמה כולה, בארבע השנים הבאות (101 - 104 לפנה"ס), נבחר מריוס לתפקיד הקונסול בכל שנה מחדש, דבר שהיה מנוגד לחוק הרומי והיה חסר תקדים ברפובליקה הרומית. מריוס שלט למעשה במשך חמש שנים רצופות על הצבא (כיוון שהעם נתן לו את הפיקוד על המלחמה בקימברים, דבר שהיה גם הוא מנוגד לחוקה הרומית, חבריו לקונסולט היו צריכים להסתפק בענפים אחרים של השלטון, ופיקודים משניים), זמן אותו ניצל לביצוע הרפורמה הצבאית הרחבה שלו, וחיזוק שלטונו בצבא.
בשנת 104 לפנה"ס חצו מריוס וצבאו את האלפים. הצבא תוגבר בקצינים מנוסים מהמלחמה האפריקאית (ביניהם סולה) ולווה בכוחות איטלקים רבים ובעלי ברית נוספים. מריוס ניצל את שהות הגרמאנים ממערב לרון, כדי לדכא כל סימן למרידה של מחוזות גאליה וליגוריה. הוא חיזק את הבריתות של הרומאים באזור וגייס מהם כוחות חדשים לצבאו. הוא העסיק את חיליו בחפירת ובניית ביצורים (ביניהם תעלת הרון) והמשיך לאמן בקביעות את צבאו. בשנת 103 לפנה"ס החלו חוזרים הקימברים מזרחה. צבאם תוגבר בשבטים הטווטונים ולווה על ידי שבטים גאלים ושוויצרים שנגררו אחריהם. לפני שהגיעו לאיטליה התפלגו שני העמים הברברים ומלוויהם, על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים.
[עריכה] קרב אקווה סקסטיה
בקיץ של שנת 102 לפנה"ס נפגש המחנה הטווטוני עם צבאו של מריוס על שפכו של נהר האיזר אל תוך נהר הרון. מריוס התמקם מראש בנקודה זו ובכך חסם מהטווטונים את הגישה לאיטליה דרך מעבר סן ברנאר הקטן ודרך החוף הליגורי. צבאו של מריוס היה מבוצר היטב, והטווטונים לא הצליח לשבור את הגנתו וביצוריו. לאחר אבדות כבדות החליטו הטווטונים לחצות את הנהר, לעקוף את המחנה הרומי ולצעוד לעבר איטליה. מריוס נתן להם לחצות את הנהר ללא הפרעה והחל לנוע בעקבותיהם עם צבאו. בסביבת אקווה סקסטיה החלו החיילות הקלים של שני הצבאות להתנגש והחלה שורה של קרבות. לאחר שלושה ימים נחל מריוס ניצחון מוחץ, הצבא הטווטוני שהותש מהחום של דרום צרפת, הובס לחלוטין ומלכם טוטיבולד נשבה. מחנה העם הטווטוני שנסע אחרי הצבא, נטבח בהמוניו על ידי הרומים. (מספר ההרוגים של הטוטונים מוערך בכ-100,000 איש).
במקביל לאירועים אלו הצליחו הקימברים לחדור למישור האיטלקי מצפון, אחרי שחצו את האלפים דרך מעבר סן ברנאר הגדול. הקונסול השני של שנת 102 לפנה"ס, קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, שהיה מופקד על גזרה זו, לא הצליח לעצרם, נסוג אל מעבר נהר הפו והשאיר את כל השטח שבין הפו לאלפים לשליטת הקימברים. הצבא של מריוס נשלח מדרום צרפת להתאחד עם צבאו של קאטולוס ומריוס עצמו, לאחר ביקור קצר ברומא, שב אל צבאו שבעמק הפו שם נטל את הפיקוד העליון על הכוחות המאוחדים.
[עריכה] קרב ורקלה
באביב של שנת 101 לפנה"ס חצה הצבא הרומאי, שמספרו מוערך בכ-50 אלף איש, בראשות הקונסול מריוס והפרוקונסול קטאלוס את נהר הפו והחל לנוע לעבר הכוח המרכזי של הקימברים.
ב-30 ביולי (לפי המסורת הרומית), נפגשו הצבאות הקימברי והרומי ליד ורקלה (Vercellae) בשדות הרודים. הצבא הרומי נחל ניצחון מוחץ: רוב הצבא הקימברי, כ-65,000 איש ומלכם בראשם, נפלו חלל, עשרות אלפים נפלו בשבי והשבטים הקלטים שנגררו אחריהם נסוגו בחזרה לאזורים שמצפון לאלפים.
עם סיומו של הקרב, החל מאבק פוליטי ואישי בין קטאלוס ומריוס על היוקרה ותהילת הניצחון. מאבק זה היה הביטוי המעשי לקרע העמוק שבין שני הקונסלים של שנת 102 לפנה"ס, שייצגו את הקצוות המנוגדים של המפה הפוליטית ברומא: פופולרים ואופטימטים. הקרע ניזון ממשקעי העבר בין שני מצביאים אלו ובישר את בואה של מלחמת האזרחים.
[עריכה] שיא כוחו של מריוס וניסיונו למהפכה חוקתית
במחצית השנייה של שנת 101 לפנה"ס היה מריוס בשיא תהילתו וכוחו. בשנה זו הוא שב לרומא עטור תהילת הניצחון על הטווטונים והקימברים וחגג טריומף כפול. זו הייתה השנה הרביעית ברצף בה כיהן כקונסול. מריוס שלט שליטה כמעט מוחלטת על הצבא שהיה נאמן רק לו אישית. הוא נישא על אהדת הפלבס שראה בו "מושיע המולדת" ואף כינוהו רומולוס השלישי וקאמילוס השני.
ברומא חיכו לו בני בריתו הפוליטיים מסיעת הפופולרים, גאיוס סרביליוס גלאוקיה, אותו מזכיר קיקרו לרעה בכתביו, ולוקיוס אפוליוס סטורנינוס, טריבון הפלבס לשעבר. סטורנינוס יזם חקיקה כבר בשנת 103 לפנה"ס לחלוקת אדמות לחייליו הוותיקים של מריוס וכן רדף משפטית את המצביאים הכושלים של מלחמת הקימברים. השלושה חברו לשם הגשמת המצע של הסעה הפופולרית מאז ימי גאיוס גרקכוס: צימצום כוחו של שלטון האצולה, הגברת כוחם ואי תלותם של המגיסטראטים הרומים, העצמת השפעתן של אספות העם, הורדת הסנאט הרומי ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון וביטול הדרגתי של ההבדלים בין מעמד האזרחים ובין מעמדם של בני הברית האיטלקים והנתינים הרומים. בנוסף היה על מריוס למלא את הבטחתו לחייליו ולהתחיל בחלוקת האדמות.
מריוס פעל בהתאם לחוק הרומי ושחרר את הצבא לביתו. הוא ושני חבריו החליטו להתמודד על משרות הכוח החשובות של שנת 100 לפנה"ס כדי שיהיה בכוחם לבצע את הרפורמות שתיכננו. מריוס רץ לקונסולט (השישי שלו, והחמישי ברצף), סטורנינוס למשרת טריבון הפלבס, וגלאוקיה לפרטור. מערכת הבחירות לוותה באלימות רבה וגילוי שחיתות בשתי הסיעות, מספר מועמדים נרצחו בתיגרות רחוב. בסופו של המאבק, ניצחה הסיעה הפופולרית ומריוס וחבריו נבחרו לתפקידים ששאפו אליהם.
עם כניסתם לתפקידיהם החלו השלושה בביצוע תוכניתם. המשימות הראשונות של הסיעה היו להתחיל בחלוקת האדמות על מנת להבטיח את תמיכת החיילים הוותיקים, השבעת רצון הפלבס ברומא וריצוי הסוחרים העשירים על ידי טובות הנאה. לשם השגת היעד הראשון הציע סטורנינוס את חוק הקולוניות: חלוקת אדמות של חבל קרתגו בין חייליו לשעבר של מריוס, רומאים ואיטלקים כאחד. בנוסף הציע חוק זה לחלק את אדמות הגאלים שמעבר לנה הפו בין אזרחי רומא. החוק הציע את ניהול המשימה למריוס, ואף נתן בידו סמכויות קונסולאריות עד לגמר המשימה.
משמעותה של הצעת חוק הייתה מרחיקת לכת. יישומה היה מבטיח את מילוי דרישתם של החיילים הוותיקים לתגמול, ומענה חלקי לדרישת האיטלקים לשוויון זכויות בכך שנתנה להם רשות הגירה לאדמות החדשות. מתן אדמת הגאלים שמעבר לאלפים לחיילים הוותיקים חייב למעשה את רומא לצאת למלחמה חדשה. הצעת החוק גם הבטיחה למריוס שליטה מתמדת במדינה כיוון שלא קבעה גבולות זמן מוגדרים למשרתו כמבצע החוק, ואפשרה לו להיבחר לקונסול שנה אחרי שנה.
חוק שני אותו הציע סטורנינוס היה הוזלת המחיר של התבואה עבור תושבי העיר רומא מ-6.33 אסים ל-6\5 האס (סבסוד כמעט מלא) במטרה להעמיד לצידו את מעמד הפלבס. בנוסף ביצעו השלושה שורה של מהלכים לפיוס מעמד הפרשים בעלי ההון שכללו בין השאר הגברת כוח השופטים שנבחרו ממעמד זה.
ההצבעה לשני חוקים אלה באספות העם לוותה באלימות ואי סדרים. חוקים אלה התקבלו בסופו של דבר, בזכות התמיכה העצומה של חייליו לשעבר של מריוס. במהלך ההצבעה נוסף לחוק חלוקת האדמות סעיף שקבע שכל סנאטור שלא ישבע אמונים לחוק, יגורש מהסנאט. כל הסנאטורים נשבעו, מלבד מקווינטוס מטלוס, אויבו הוותיק של מריוס וממנהיגי סיעת האופטימטים, הלה בחר לשמור על כבודו ולעזוב את מולדתו מאשר להישבע לחוק זה. עם גלותו מרומא של אויבו משכר הימים וחקיקת סדרת החוקים שהיו אמורים להוביל להגשמת מדיניותו, נראה היה שמריוס הגיע לשיא כוחו, כל שאיפותיו ותוכניותיו התגשמו ושלטון קבע נמצא אך במרחק צעדים ספורים ממנו.
[עריכה] נפילתו של מריוס
בשיא הצלחתה של הסיעה הפופולרית, החל להיווצר קרע בין מנהיגיה הבולטים, מריוס ובן בריתו הוותיק סטורנינוס. הקרע בין שני אישים שונים אלו כנראה היה בלתי נמנע: מריוס היה מדינאי לא מנוסה, מורגל בדרכי המחנה הצבאי וחסר גינוני האצולה, בעוד סטורנינוס היה פוליטיקאי ומדינאי מוכשר, אולם דמגוג, בן למשפחת אצולה, שעליית מריוס, "האדם החדש", לעמדה כה גבוהה חרתה לו. הסיבה המיידית לקרע הייתה כישלון ביצוע תוכניתם הפוליטית, שנתקלה בקשיים רבים. הקשיים נבעו בין השאר מאי יכולתו של מריוס להנהיג את מפלגתו, התנגדותם של אזרחי רומא להשוואת הזכויות של האיטלקים וחוסר האמון של בעלי הממון במהלך זה, חוסר אמון שהתגבר כתוצאה ממהומות הרחוב והאלימות הרבה של הפלבס שהונהגה על ידי סטורנינוס.
בעוד מריוס ניסה להעמיד פנים של יחס של כבוד למעמד האצולה והפרשים, התעלמו סטורנינוס וגלאוקה משני מעמדות אלו ונשענו רק על תמיכת הפלבס. ניסיונותיו של מריוס להשיג תמיכה מהאצולה העמיקה את הקרע בינו ובין יתר מנהיגי סיעתו. עד מהרה חילוקי הדעות הפכו למעשיים. סטורנינוס שבר את שיתוף הפעולה עם מריוס ובשנת 100 לפנה"ס והעמיד את עצמו לבחירה לטריבון של השנה הבאה. במקביל גלאוקה התמודד על משרת הקונסולט של השנה הבאה. המערכת הפוליטית הפכה לאלימה במהלך פרשת גראקכוס המזויף: רמאי שהעמיד עצמו למשרת הטריבון בטענה שהוא בן למשפחת גראקכוס, הושלך לכלא, אך שוחרר משם בכוח על ידי הפלבס, בניגוד לפקודתו של מריוס, ואף נבחר לטריבון.
שיא נוסף בהדרדרות המערכת הפוליטית היה רצח מועמד האופטימאטים לקונסולט של שנת 99 לפנה"ס על ידי המון זועם, כנראה בהשפעתו של סטורנינוס. אירוע זה הוביל לקרע גלוי בין שתי הסיעות, והתגייסות של כמעט כל חברי האצולה לפעילות פוליטית. מריוס התבקש על ידי הסנאט לעמוד בראש הכוח שהעמידו האופטימטים, והוא נענה בחיוב.
ב-10 בדצמבר 100 לפנה"ס (לפי המסורת הרומאית), התנגשו הכוחות של האופטימאטים, שכללו כמעט את כל חברי הסנאט וכוח צבאי של לגיון שגויס מתוך האצולה בהנהגת מריוס, בכוחות הסיעה הפופולרית בראשות סטורנינוס (שתוגברו בעבדים משוחררים) ברחבת השוק הגדול. זה היה הקרב הראשון בתולדות רומא שנערך בין אזרחיה בתוך העיר עצמה ומריוס הוביל את האופטימאטים לניצחון. הפופולרים נדחקו אל עבר הקפיטול ואולצו להיכנע. לא ברור אם מריוס רצה לבצע את הטבח המתקרב, אך בשלב זה רצונו כבר לא היה חשוב והשליטה באירועים חמקה ממנו.
כל השבויים, ביניהם סטורנינוס, גלאוקה, שני מגיסטראטים רומאים גבוהים נוספים ומספר גדול של בני המעמד העליון של רומא, נטבחו על ידי כוחות האופטימאטים, הסיעה הפופולרית איבדה את מנהיגיה ולמעשה את רוב כוחה. כתוצאה מאירועי דמים אלה נהרס מעמדו ואבדה יוקרתו של מריוס. מצד אחד הוא איבד את כל האמון והתמיכה שהיה לו בקרב הפופולרים ואת היוקרה שהייתה לו בעיני הפלבס. מצד שני האופטימטים ומעמד האצילים התכחשו לו זה מכבר בשל מוצאו הנחות, עמידתו במשך שנים בראש הסיעה הפופולרית ומאבקו הפוליטי האכזרי נגד מפקדו לשעבר מטלוס, יקיר האריסטוקרטיה. הסימן המובהק ביותר להידרדרות מעמדו של של מריוס היה חזרתו של מטלוס באותה שנה לרומא. מריוס העדיף לעזוב את רומא.
בשמונה השנים הבאות ניסה מריוס ללא הצלחה להיבחר לקונסולט השביעי שלו אך נכשל. במקביל לניסיונות כושלים אלה הדרדר עוד יותר מעמדו בשל סדרה של משפטים פוליטיים שנערכה נגדו. גם ניסיונותיו להיבחר למשרה היוקרתית של הקנסור נכשלו והוא הצליח להתמנות רק לתפקיד הדתי של אוגור (צופה בציפורים).
בזמן מלחמת האיטלקים ברומא (בין השנים 88-91 לפנה"ס) השתתף מריוס בקרבות וזכה להצלחה צבאית רבה, אבל לא הצליח להחזיר לעצמו את יוקרתו ומעמדו הקודמים. את התהילה קצר סגנו לשעבר, סולה, בזכות שורה של ניצחונות מרשימים בדרום איטליה שסיימו הלכה למעשה את המלחמה. ניסיונו של מריוס לזכות בקונסולט של שנת 88 לפנה"ס, על מנת לנהל את המלחמה נגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס נכשל. במקומו נבחר סולה, סגנו לשעבר, שהפך ליריבו הפוליטי.
[עריכה] מלחמת האזרחים הרומית
[עריכה] תחילת מלחמת האזרחים, והגליית מריוס מרומא
בשנת 88 לפנה"ס הוציא הטריבון פובליוס סולפיקיוס רופוס, דמגוג, ומנהיגה של סיעה עצמאית בפוליטיקה הרומית, שורה של תקנות מהפכניות. האצולה, בראשות הקונסול לוקיוס קורנליוס סולה, הכריזה על חגיגה דתית שלא כסדרה וכך הצליחה לבטל את ההתכנסות של אספות העם לדון בתקנות אלה (כיוון שלפי המסורת הדתית אספות עם לא יכולות להתאסף בעת חגיגה דתית).רופוס הצית בתגובה מהומות קשות שאיימו על חיי הקונסולים וסולה נאלץ, לפי גרסאות שונות, להימלט לביתו של מריוס כדי להציל את חייו. כתוצאה מלחץ זה ביטלו הקונסולים את החגיגות, התקנות של רופוס עברו וסולה יצא מרומא אל מחנותיו בקמפניה, שם צרו הלגיונות על העיר נולה, שריד למלחמת האיטלקים.
רופוס, שפחד שסולה ינצל את כוח צבאו וינקום בו, החליט לנתק את מקורות כוחו של סולה ולהעביר את השלטון בצבא לידי מריוס. בהחלטה יוצאת דופן של אספת העם, על פי הצעתו של רופוס, מונה מריוס לפקידות יוצאת מן הכלל, בעלת שלטון פרוקונסולרי על הצבא בקמפניה ועל הפיקוד העליון במלחמה במיתרידטס.
סולה לא היסס, רצח את שליחי המדינה שהגיעו להודיע לו על החלפתו וצעד עם ששת לגיונותיו לעבר רומא במטרה לכבשה. כוחותיהם הקלים של מריוס וסולפיקיוס לא הצליחו לעצור את סולה ורומא נכבשה, לראשונה בתולדותיה, על ידי כוחות צבאיים שלה עצמה. הניסיונות של מריוס לגייס את העם ואף להבטיח לעבדים חופש תמורת לחימתם נכשלו. הוא ברח מרומא, מנודה לנצח לפי החלטת אספת העם, בן בריתו רופוס נתפס ונהרג וסולה זכה בשליטה מוחלטת על העיר.
מריוס, ששליחיו של סולה דלקו אחריו, עלה על ספינה באוסטיה כדי לברוח לאפריקה. מחסור בצידה ורוחות גרועות הכריחו אותו לחנות ליד המושבה הרומית של מינטורנא ליד שפך הנהר גריליאנו, שם ננטש על ידי הספנים. רשויות מניטורנא אסרו אותו, שחררו אותו ואחר כך שלחו אותו בספינה לאי איסקיה, שם התאחד עם שאר המגורשים מרומא. מאיסכיה עברו מריוס ותומכיו אל חופי אפריקה, המשיכו לנומידיה, והתמקמו באי הקטן של קרקינא (המזוהה עם אחד מאיי קרקנה התוניסאים של ימינו).
בינתיים ברומא אפשר סולה לבחירות לקונסולט של שנת 87 לפנה"ס להתקיים כסדרן. שני הקונסולים שנבחרו היו גניאוס אוקטביוס, איש שמרן וחבר בסיעה האופטימית ולוקיוס קורנליוס קינה, אחד ממתנגדיה החריפים של האצולה. סולה, לאחר שביצע מספר שינוים חוקתיים, השביע את הקונסולים החדשים לתיקונים אלה, מינה כמה ממקורביו לפיקוד על הכוחות שנשארו באיטליה(ביניהם מטלוס פיוס בסאמניום, ואפיוס קלאודיוס מול חומות נולה), ויצא בראשות ליגונותיו אל יוון על מנת להלחם במיתרידטס.
[עריכה] המשך מלחמת האזרחים והקונסולט השביעי של מריוס
לאחר שסולה יצא בראש צבאו למזרח, החל קינה במאבק פוליטי להשבת מריוס וחבריו לרומא ולהחזרת חוקי סולפיקיוס. ניסיון לחקיקה נתקל בתגובה אלימה של סיעת האצולה, בראשות חברו לקונסולט אוקטביוס, וקרבות הרחוב האלימים (שלפי המסורת נהרגו בהם עשרת אלפים איש) הביאו להגליית קינה ותומכיו מהעיר.
הגולים מיהרו לגייס צבא מבני הברית האיטלקים ומחלק הגדודי הצבא הרומי שחנה בקמפניה. מריוס, שכנראה היה בקשר קבוע עם קינה, ניצל את ההזדמנות וחזר לאיטליה עם כח של כ-500 איש, שהיה מורכב בעיקר מעבדים משוחררים ושכירי חרב נומידים. באיטליה הצליח מריוס לאסוף אל דגלו כששת אלפים חיילים: פליטים פוליטיים, עבדים משוחררים, וחיילים מקרב בני הברית האיטלקים. בצד הכוח היבשתי גייס מריוס צי של ארבעים אוניות אותן הציב בשפך הטיבר, על מנת לעצור את אספקת התבואה לרומא שנעשתה באמצעות אסדות. מריוס התאחד עם קינה, הכיר בו בתור הקונסול החוקי (למרות שבעיר רומא נבחר כבר קונסול אחר במקומו) וקינה מסר בידיו את הפיקוד על צבאו וסמכות פרוקונסולרית.
מצבה של הממשלה החוקית היה בכי רע. כוחותיה הצבאיים היו מפוזרים: במזרח בהנהגת סולה ובדרום איטליה בקרבות נגד סמאניטים. עמדתו של כוח צבאי נוסף בהנהגתו של גניאוס פומפיוס סטראבו לא הייתה ברורה. כוח זה הגיע מצפון איטליה, התייצב מול חומות רומא אך נתן למורדים להקיף את חומות העיר. צבא המורדים התפצל לשלושה חלקים, כאשר חלק אחד בראשות קינה התמקם בצד הימני של הטיבר, חלק שני בהנהגת קווינטוס סרטוריוס התמקם בצדו השמאלי וכוחו של מריוס התקדם במעלה החוף לכיון אוסטיה וכבש את היישובים ששוכנים עליו. לאחר שכבש את אוסטיה בזזו כוחותיו את העיר.
סטרבו המשיך במשחק הכפול נלחם למראית עין בכוחות המורדים אך לרוב לא נקט בפעולה כלשהי. הממשלה, שנזקקה לכוחות חדשים, הכריזה על מתן זכויות אזרח רומיות לכול הקהילות האיטלקיות שמרדו בהם (ובכך מחקו את כל הישגי הרומים במלחמה האיטלקית). הממשלה הצליחה לגייס בצעד זה רק כעשרת אלפים איש. בלית בררה נקראו מטלוס פיוס וצבאו לנטוש את המלחמה בסאמניום, ולבוא לרומא. מריוס וקינה, בתגובה, העניקו לסמאניטים את כל דרישותיהם הפוליטיות וגייסו לעצמם חיל עזר סמאניטי.
מריוס המשיך בטקטיקה של ניתוק רומא מדרכי האספקה, הוא כבש את אריניום, חסם את הטיבר והשתלט על כל היישובים שחלשו על המבואות היבשתיים לרומא. הרעב החל לפשוט בעיר, ומגפות הכו בצבאות הממשלה ובכוחותיו של סטרבו וגבו מחיר של אלפי קורבנות. כוחות הממשלה שתוגברו בצבאו של מטלוס ושרידי כוחותיו של סטרבו (שמת במגפה) נפגשו עם מחנה המורדים מול הגבעות האלבניות האיטלקיות. חיילי הממשלה הפגינו חוסר רצון מובהק להלחם ומטלוס נסוג איתם בחזרה לעבר העיר. הצבאות של מריוס וקינה הגיעו לשערי העיר. עריקות של חיילים ממחנה הממשלה הלכו וגברו ואפילו עבדי רומא החלו לברוח לצבאו של מריוס שהבטיח להם חרות. בלית בררה נכנעה הסיעה השלטת בעיר לפני מריוס וקינה, כאשר בקשתה היחידה היא הימנעות המנצחים מטבח המוני.
שערי העיר נפתחו, קינה צעד בראש לגיונותיו לתוכה ואילו מריוס התעקש שיסירו מעליו את הנידוי שהטיל סולה. עם הסרת החרם נכנס מריוס לעיר והחל במרחץ דמים שנמשך ברומא לבדה עשרה ימים ובאיטליה כולה מספר חודשים. החשובים והבולטים בין מנהיגי האופטימטים הוצאו להורג ורכושם הוחרם. ביניהם הקונסול אוקטביוס,, עשרות קונסולים לשעבר, עשירי רומא, מצביאים מפורסמים, בני בריתו לשעבר של גאיוס עצמו ועוד עשרות אחרים. מריוס אפילו לא טרח להעמידם למשפט ובאמצעות פלוגות שהורכבו מעבדים לשעבר טבח במיטב אצולת הרומא. מעשיו של מריוס החרידו אפילו את בני בריתו הפופולרים, קינה וסרטוריוס, אולם גם הם פחדו מידו של זה וקינה אף בחר במריוס להתמודדות יחד איתו על הקונסולט של שנת 86 לפנה"ס.
נקמתו של מריוס הושלמה, הוא חזר לשלוט על רומא, הרג ונקם במעמד האצילים שמעולם לא קיבל אותו והשיג את הקונסולט השביעי אליו שאף במשך 13 השנים שקדמו למאורעות אלו.
[עריכה] מותו של מריוס ומורשתו
ב-13 בינואר בשנת 86 לפנה"ס מת גאיוס מריוס במיטתו והוא בן 71 במותו, שבועיים בלבד לאחר מינויו לקונסול בפעם השביעית. מריוס היה בין המהוללים שבמצביאי רומא הודות לכישרונותיו הצבאיים וניצחונותיו האדירים ובין השנואים שבמנהיגיה הפוליטיים עקב מרחץ הדמים אותו כפה על רומא בשנותיו האחרונות. מסע הנקמה של מריוס ותומכיו במעמד האצולה הרומית הסתיים עם מותו (למעט כמה ספיחים). סרטוריוס, אחד ממנהיגיה המתונים של סיעת הפופולרים, הוציא להורג את כל הפלוגות של מריוס שלקחו יד בטבח. עם מותו של מריוס הפך קינה למעשה לשליט יחידי של איטליה וכוחו ביטל כל כוח אחר ברומא.
למריוס ולמעשיו הייתה השפעה מרחיקת לכת על הרפובליקה הרומית, אולי המכריעה ביותר מאז היווסדה. בטווח הקרוב, מאבקו האכזרי בממשלה החוקית והעלת קינה והפופולרים לשלטון הניעו את גלגלי מלחמת האזרחים שפרצה מחדש עם שובו של סולה מהמזרח. אכזריותו הרבה, ומרחץ הדמים שערך באצולה הרומית הבטיחו את הנקמה העקובה מדם של סולה ומפלגת האצילים, עם עלייתם בחזרה לשלטון.
על מנת לאפשר למריוס להיבחר לקונסול מספר פעמים באופן רציף, נעשו כיפופים בחוק הרומי. התנהלות זו הייתה תקדים מסוכן ומצביאים אחרים חיקו אותה ושינו גם הם את החוק למטרותיהם הפוליטיות. כתוצאה ישירה מצרכי מריוס ומצרכי מתנגדיו לחיילים במלחמת האזרחים קיבלו רבים מתושבי איטליה זכויות אזרח רומיות. זה היה שיאו של התהליך שבו הפכה הרפובליקה הרומית ממדינה רומית ששולטת על איטליה למדינה איטלקית שכול הקהילות האיטלקיות בה בעלי זכויות אזרחים רומיות.
התמורה הגדולה ביותר שחולל מריוס הייתה ללא ספק הרפורמה הצבאית שערך בכוחות רומא. חוץ מהשינויים הטקטיים והמבניים בתוך הצבא שהעלו את רמתו, היה מריוס אחראי להפיכת הצבא מצבא חובה של אזרחי רומא הנאמנים לרפובליקה לצבא התנדבותי של חיילים שכירים ומקצועיים, הנאמנים למצביאם. המפקד הצבאי הפך לכוח פוליטי מרכזי, נוצר מעמד צבאי ונפתחה הדלת על ידי מריוס לתקיפים אחרים שבאו בעקבותיו. מצביאים אלו שכוחם נשען על צבאם הצליחו להשתלט על הרפובליקה ולהביא לסיומה. בין האחראים לסיום המשטר הרפובליקני אפשר למנות לפי הסדר הכרונולוגי את: מריוס, סולה, פומפיוס, יוליוס קיסר ולבסוף אוגוסטוס.
[עריכה] דמותו של מריוס בהיסטוגרפיה העתיקה והמודרנית
דמותו של מריוס נחשבת בעיני היסטוריונים רבים כמורכבת ומלאת ניגודים. היסטוריונים שונים ניסו להסביר את הניגודים הבולטים בין מריוס המצביא המוצלח וגיבור הרפובליקה הרומית, לבין מריוס המדינאי הגרוע והידוע לשמצה בשל אכזריותו. מומזן מתאר את מריוס כמנהיג צבאי מעולה, בעל יכולות ארגון מרשימות. בנוסף הוא מתאר אותו כאדם הנרתע משוחד, שופט חסר פניות, מצביא שחילק את שלל המלחמה בהגינות ושהיה בעל יכולת לקנות את לבם ואהבתם של חייליו בכוח הנהגתו בלבד. מריוס מוצג כאדם שלא ידע פחד מאויביו ולא היסס להלחם בהם. יחד עם זה, תכונות האופי שהתאימו להנהגת צבא, עמדו לו לקלקלתו במישור המדיני. מומזן חוזר על דברי המקורות העתיקים שטוענים שעמדו למריוס לרועץ מנהגיו הכפריים (יש לציין שמחקרים אחרונים טוענים שמריוס היה בן מעמד הפרשים), קולו הצווחני, מבטו פראי, אמונותיו הטפלות וקבלת החלטות תוך כדי התייעצות במגידי עתידות.
מריוס, לפי מומסן, היה עוף מוזר בקרב האצולה הרומית, חסרו לו הגינונים והתחכום שהבטיחו הצלחה במישור המדיני. האצולה לגלגה ובזה ל"אדם חדש" בעל תאבון גדול לשתייה חריפה, שחי בצניעות, והיה חסר כל ידע בעריכת נשפים או בעריכת סעודות (לפי תיאור אחד מאשימים את מריוס בשכירת טבח גרוע). מריוס ידע רק לטינית, דבר שחייב את אצילי רומא המתוחכמים לאסור על השימוש בשפה היוונית בקרבתו. אין ספק שמריוס סבל הרבה מעקיצותיהם ומיחסם המזלזל של אצילי רומא, שראו בו לא יותר מאשר אדם חדש שדרך מזלו. לפי מומסן, חזרתו של מריוס ממלחמות הקימברים עטור תהילה, והתשבחות שלהם זכה בזכות הניצחון הן מהעם והן מהאצולה, סחררו את ראשו של בן איכרים זה וגרמו לו להאמין ביכולתו לתקן את כל קלקלות רומא.
מריוס מתואר לפעמים במקורות העתיקים כפוליטיקאי דו פרצופי, אדם המנסה להשיג את תמיכתם גם של העם וגם של האצולה שכמה להערכתה. הסיפור המציג את מריוס העובר מחדר לחדר בביתו, שבחדר אחד הוא נושא ודן עם סטורנינוס נציג המורדים, ובחדר השני עם נציגיה של הממשלה אך להלחם במורדים, למרות המופרכות הברורה שלו, מראה לנו איך נתפסה אישיותו של מריוס בעיני ההיסטוריונים העתיקים.
מרגע עלייתו של מריוס לקונסולט השביעי הוא מתואר כזקן מריר וכרוצח חסר רחמים, שבהתקף של זעם נקם באכזריות שאין לה גבולות את כל העוולות המדומים והאמיתיים שנגרמו לו בידי מעמד האצולה. כאן המקום לציין שמריוס כנראה חש התמרמרות ועלבון בגלל אי קבלתו לשכבת האצולה. אלה ראו בו "אדם חדש", הראשון ממשפחתו שנבחר לקונסול. בחברה מעמדית וסגורה כמו רומא הרפובליקנית, המעבר בין שכבה תחתונה לשכבה עליונה יותר ובפרט בשכבות הגבהות ביותר של החברה, לווה בתרעומת ובבוז מצד השכבות הגבוהות, שהופנו לעבר האנשים שטיפסו בין המעמדות.
צבי יעבץ טוען שהמכשולים והקשיים שהעמידו האריסטוקרטים בדרכו של מי שניסה לפרוץ למעגלם הסגור, יצרו קווי דמיון בכול האנשים שהיו "אנשים חדשים". לפי הנחה זו של יעבץ אפשר לתאר את מריוס כאדם הנוטה להתפאר כל הזמן במידותו הטובות ובמידות אבותיו כדי לכפר על חוסר ייחוס אבות, אדם שחי במתח קבוע, בעל רגישות גבוהה לדעה של מעמד האצולה עליו, וחי בפחד מתמיד מפני כישלון, ביודעו שרק הצלחה מתמדת עומדת לו לזכותו.
המרירות שהצטברה אצל מריוס במשך השנים שבהן התייחסו אליו בני מעמד האצילים כ"אדם חדש" למרות הישגיו הרבים, התפרצה בסוף ימיו. הוא נקם בבני מעמד זה במרחץ דמים אכזרי. הביטוי הטוב ביותר של רגשותיו של מריוס כלפי האצולה ניתן אולי להראות מציטוט המיוחס אליו על ידי סאלוסטיוס, בספרו ההיסטורי "מלחמת יוגורטה" (כפי שמתורגם על ידי ח' וירשובסקי בחיבורו של יעבץ "קיקרו - אינטלקטואל רומי בפוליטיקה"):
-
- "הם בזים לי (מריוס) בגלל היותי חדש, ואני בז להם בגלל רשלנותם. אם בצדק הם בזים לי, הם בזים גם לאבותיהם, שפרסומם, כמו פרסומי, הוא תולדה של שלמות מידותיהם. האריסטוקרטים שזכו במה שזכו הודות לגבורתם של אחרים, עינם צרה בי מפני שאינני בן להורים נכבדים ואצילותי חדשה היא. אך לרכוש את האצילות לראשונה, דבר גדול יותר הוא מאשר להשמיץ את האצילות שעברה בי בירושה. אני אינני יכול להביא בתורת המלצה את האיקונות, הקונסולאטים ואת הטריומפים של אבות-אבותי. אבל אם יש צורך בכך אוכל להציג את אותות ההצטיינות הצבאיים שרכשתי ואת הצלקות על חזי. זה ייחוסי זאת אצילותי."
חלק גדול מההיסטוריונים העתיקים מציגים בהבלטה את אכזריות של מריוס בסוף ימיו, כפי שנראה היטב בציטוט של פלוטארכוס:
-
- "אז הבין גם התמים שברומיים ששלטון העריצות לא בטל, אלא החליף את עורו בלבד. מריוס היה אכזר מתחילתו, ולא שינה את טעמו שעה שהגיעה לשלטון אלא הטיל בו מרה יתירה"
לסיכום דמותו ההיסטורית של מריוס, כפי שהיא משתקפת על ידי ההיסטוריונים השונים, היא של מנהיג צבאי מוכשר, מדינאי גרוע, אדם שלשווא ניסה לחדור אל המעגל הסגור של האצולה, אך לא הצליח להתגבר על מעמדו הנחות והיותו "אדם חדש" ובשנותיו האחרונות התפרצה שנאתו וכילה זעמו בבני מעמד זה.
[עריכה] קישורים חיצונים
- מריוס וסולה-תחרות ונקם. דף המסכם את פועלם של סולה ומריוס, מאבקם, ורקע היסטורי של התקופה.
- מריוס וסולה (אנגלית).
- אודות גאיוס מריוס (אנגלית).
[עריכה] קריאה נוספת
- תאודור מומסן, דברי ימי רומא, כרכים א' וב', תרגום על ידי ד. קלעי, צ. ויסלבסקי, וצ.רודי, הוצאת מסדה, תשכ"א.
- T.P Carney, A biography of Gaius Marius,1961
- פלוטארכוס, חיי אישים.
- סאלסטיוס, קאטלינה, יוגראתא, קטעים מדברי הימים, תרגום על ידי שרה דבורצקי, מוסד ביאליק.
- צבי יעבץ, היסטוריה ורוח הזמן, הוצאת דביר, 2002.
