ארץ העוגות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארץ העוגות או ארץ הממתקים הייתה ארץ מיתית של ימי הביניים, שבה ניטל כל קושיים של חיי האיכר וכל מזון וצורך היה מסופק בין רגע ובלא כל מאמץ.
שם הארץ יסודו במילה בצרפתית עתיקה "ארץ העוגות" או "ארץ השפע", païs de cocaigne. למילה מקבילות בשפות אחרות כמו בהולנדית ("ארץ העצלות," Luilekkerland), בגרמנית ("ארץ חלב ודבש", Schlaraffenland) ובספרדית, בה ארץ העוגות ממוקמת בחאוחה (Jauja), ארץ מכרות עשירה בהרי האנדים.
ארץ העוגות, כמו אטלנטיס או אלדורדו, הייתה אוטופיה בדיונית, מקום שבו הבטלה והזלילה הם העיסוק העיקרי. לפי שיר צרפתי מן המאה השלוש עשרה, הייתה זו:
- "ארץ שבה הבתים עשויים סוכר ועוגות, הרחובות מרוצפים במאפה, והחנויות מספקות מוצרים בלא כל תמורה."
בספרות מאוחרת יותר, שימשו תיאורים דמויי אלו של "ארץ העוגות" לא כחלום אוטופי מתוק אלא כסוג של אזהרה מוסרית, מפני עצלות, זללנות ובטלנות, במיוחד כלפי ילדים שנחשבו נוטים לכך במיוחד. כך, בסיפור "הנזל וגרטל" ביתה של המכשפה העשוי ממתקים וסוכר הוא פיתוי שאחריתו אסון, ואילו "הר הממתקים" שאחריו נוהה פינוקיו ב"פינוקיו" הופך מגן שעשועים שבו כל אחד מקבל לפי צרכיו ורצונו, לממלכת עבדות בה המתפתים לחלום המתוק הופכים אט-אט לחמורים, ומשתעבדים לנוגשי העבדים.
בספרו שלושים וחמישה במאי מתאר אריך קסטנר את ארץ העצלנים: ארץ בה המזון זמין לכל דורש. לקראת סוף חייהם הופכים התושבים שמנים כל כך, עד שקשה להם לזוז כדי לאכול, והם מוכנסים לתוך הר קצפת הזורמת לתוך פיהם.
כמעין גירסה ישראלית לארץ זו, ניתן לראות את "ארץ פומפורנל" עליה שר שלמה ארצי בפסטיבל לשירי ילדים הראשון בשנת 1970: "בחנויות קונים צעצועים בלי לשלם/ בובה גדולה או נדנדה או חיל צבא שלם/ וסוכריות צבעוניות על העצים גדלות/ אוכלים בלי סוף והשיניים לא מתקלקלות".
גירסה ישראלית נוספת לארץ ממתקים קיימת בספרה של דבורה עומר כל מה שהיה (כמעט) וכל מה שקרה (אולי) לקרשינדו ולי (1970): הילדה חנה'לה והגמד הדמיוני קרשינדו מגיעים לארץ בה ילדים חיים ללא הורים ויכולים לאכול ממתקים ללא הגבלה.
