אריה שרון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריה שרון (נולד בפולין ב-1900 נפטר בישראל ב-1984) אדריכל ישראלי וזוכה פרס ישראל לאדריכלות.
שרון היגר לישראל ב-1920 יחד עם קבוצת הכשרה של תנועת השומר הצעיר והיה ממקימי וממתכנני קיבוץ גן שמואל. חדר האוכל בקיבוץ מהווה את אחת מיצירותיו הראשונות של שרון, וזאת עוד בטרם זכה להכשרה סדירה בתחום התכנון והבנייה.
לאחר שש שנות חברות בקיבוץ, עזב שרון את ישראל ופנה ללמוד בבית הספר באוהאוס שבעיר דסאו, שם למד ועבד בין השנים 1926-1929. במהלך לימודיו וכן לאחר השלמתם עבד שרון במשרדו של מנהל בית הספר האדריכל הנס מאייר. במסגרת זו הופקד שרון על מלאכת תיכנון מרכז ההכשרה של האיגודים המקצועיים בברלין, עם השלמת הפרויקט בשנת 1929 מונה שרון למנהל הסניף הברלינאי של משרד הנס מאייר.
בשנת 1932 שב שרון לישראל. עם שובו ארצה, התמקם שרון בתל אביב וחבר לאדריכלים צעירים נוספים אשר דגלו ברוח החדשה של המודרניזם, ובראשם זאב רכטר ודב כרמי. בתקופה זו החל לתכנן מבנים בסגנון בינלאומי בתל אביב ומחוצה לה. בין עבודות הבולטות בשנות השלושים ניתן למצוא: תכנון תערוכת ההסתדרות (1933), מעונות העובדים ברחוב פרישמן (1935), בית חולים בילינסון בפתח תקוה (1935), חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה (1936). בין השנים 1941 ו-1947 היה מרצה בכיר במחלקה לארכיטקטורה בטכניון.
הפרויקט החשוב והמרכזי ביותר שעליו היה מופקד שרון, הינו תכנון אב למדינת ישראל, עליו עמל בין השנים 1949 - 1953. בתוכנית זו, מימש למעשה אריה שרון את החזון הציוני תוך מתן עדיפות עליונה ליישוב הספר הישראלי. ספרו "תכנון פיזי בישראל" הוא למעשה התוכנית הכוללת הראשונה שהציגה מדינת ישראל לשטחה.
בשנים 1950 עד 1964 עבד שרון בשיתוף האדריכל בנימין אידלסון. בין המבנים הבולטים אשר יצר בתקופה זו ניתן למצוא: הרחבת בית חולים בילינסון (1954), אודיטוריום בטכניון (1956), בית חולים סורוקה בבאר שבע (1959). בשנת 1962 היה שרון הראשון מבין האדריכלים בישראל אשר זכה בפרס ישראל בתחום האדריכלות.
בשנים 1965-1968 עבד שרון בשיתוף פעולה עם בנו האדריכל אלדר שרון. בין המבנים הבולטים אשר יצר בתקופה זו ניתן למצוא: בית חולים רמב"ם בחיפה (1965), בית חולים גהה בפתח תקוה (1966), בניין כור בתל אביב (1966), בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב (1970) ומוזיאון יד מרדכי (1970).
תפיסת האדריכלות של אריה שרון תאמה היטב ואף הובילה את קאנון האדריכלות המקומי. תפיסה אשר התעצבה ברוח הזמן וברוח המקום, מעין מודרניזם אשר הותאם לצרכים המקומיים.
