אלעזר בן יאיר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אלעזר בן יאיר מראשי הסיקריקיים בתקופת המרד הגדול.

אלעזר בן יאיר היה ממשפחתו של יהודה הגלילי, מנהיג קנאי בתקופה שקדמה למרד הגדול. מייד לאחר פרוץ המרד, השתלטו הסיקריקיים, ועמם אלעזר, על מבצר מצדה, הרגו את חיל המצב הרומאי שהחזיק במבצר, והפכו אותו למעוזם. הסיקריקיים יצאו משם לירושלים, בהנהגת מנחם, קרוב משפחתו של אלעזר, מבניו של יהודה הגלילי.

לאחר שרוחות המרד השתלטו על העיר ירושלים עזב הנציב הרומי גסיוס פלורוס את העיר, והותיר בה גדוד (קוהורטה) של חיילים. כן הגיעו לעיר כאלפיים אנשי צבא מצבאו של אגריפס השני, "מלך יהודה", אשר היה שליט בובה של הרומאים, על מנת לדכא את המרידה. תושבי ירושלים הונהגו בידי אלעזר בן חנניה ממשפחת הכהן הגדול חנניה, ששיכנע את הכהנים שלא להקריב קורבנות לשלום הקיסר, ובכך הביא למעשה הסמלי שסימל את תחילת המרידה, כאשר הלחימה כנגד פלורוס ואנשיו כבר החלה מזה מספר ימים. היהודים בהנהגתו של אלעזר לחמו כנגד חיל המצב הרומי וכנגד אנשיו של אגריפס, אשר התבצרו במצודת אנטוניה, והצליחו להביסם. אנשיו של אגריפס גורשו מהעיר, ואילו הרומאים נהרגו. לפעולות אלו הצטרפו הסיקריקיים בהנהגת מנחם. הם נתנו לפעולות נופך קיצוני, ובין היתר הביאו לשריפת בית הכהן הגדול, ארמונות אגריפס השני וברניקי, והארכיון בו נשמרו שטרי החוב, וכל זאת בהתרסה כנגד השלטון היהודי הקיים.

בימים שלאחר מכן הייתה ירושלים תחת שלטון הסיקריקיים, ושלטונו של מנחם.הסיקריקים הסתובבו כאשר פגיון (=סיקרי), מוסתר מתחת לגלימותיהם (מכאן קיבלו את שמם ),ועסקו גם ברצח מתנגדיהם. הוא רצח את הכהן הגדול חנניה, ושלט באכזריות. העם מאס בו לאחר כמה ימים, והוא נרגם באבנים. אנשיו נרדפו, וכמה מהם, ובראשם אלעזר בן יאיר, נסו בחזרה אל מצדה.

לאחר חורבן ירושלים בתשעה באב, שנת 70 לספירה, נותרו אלעזר ואנשיו מבוצרים במצדה. כן נותרו מספר אלפי קנאים מבוצרים בהרודיון ובמכוור. בארץ נותר לגיון רומי, הוא הלגיון העשירי, ובראשו לגאט. כן הוצב בארץ נציב. בתחילה היה זה בסוס, אך הוא מת מיתה טבעית, והוחלף על ידי סילבה. בתחילה כבשו הרומאים את ההרודיון, ולאחריו נכבשה מכוור. בשנת 73 היו אנשיו של אלעזר היחידים שנותרו שהתנגדו התנגדות פעילה לרומאים.

מצדה עומדת בראשו של הר גבוה, כששתי דרכים מובילות אליה. האחת, ממזרח, והיא מכונה "שביל הנחש", בשל היותה תלולה ומפותלת, והשנייה ממערב. המלך הורדוס ביצר את המקום והקיפו בחומה. כאשר הגיעו הרומאים למקום, היה אלעזר מבוצר היטב, ועמו צידה ומים שיכולים היו להספיק לזמן רב של מצור. הרומאים הקיפו את ההר בדייק, ולאחר מכן החלו לבנות סוללה על הצד המערבי של הרמה מאלפי טונות של אבנים ואדמה כבושה על מנת להגיע אל המבצר. יוסף בן מתתיהו לא מציין נסיונות משמעותיים של הסיקריקים לתקוף את הצרים תוך כדי התהליך. זהו הבדל משמעותי מדיווחיו על מצורים אחרים על מבצרים יהודיים, מה שאולי מעיד על כך שלסיקריקים לא היה הציוד או הכישורים להלחם בלגיון הרומאי.
עם זאת, יושבי מצדה הקשו על בניית הסוללה, על ידי הפלת אבנים מראש ההר על הפועלים, קשתים וכו'. לבסוף השתמשו בשבויים יהודים כפועלים לבניית הסוללה. אלעזר לא הסכים לפגוע ביהודי, וכך אופשרה בניית הסוללה. הסוללה הושלמה באביב לאחר כשניים או שלושה חודשי מצור, ואפשרה לרומאים לבסוף לפרוץ את חומת המבצר בעזרת איל ניגוח.

לאחר שהצליח המצביא סילבה לפרוץ את החומה הראשונה, גילה כי הקנאים הקימו במקום חומה שנייה מעץ. בחמישה עשר בניסן הצית סילבה את החומה, אשר עלתה באש במהלך היום. בלילה התכוננו הרומאים להכנס למבצר עצמו, ולכבשו מידי אלעזר ואנשיו.

אלעזר ראה כי נגזר דינו של המבצר ליפול, אסף את אנשיו, ודיבר אל ליבם. יוסף בן מתתיהו שם בפי אלעזר את המילים הבאות:

"על כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי כן נגמול איש לרעהו חסד גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה כי יתעצבו הרומאים אל ליבם, אם לא יתפסונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי אם בחרנו במוות מחיי עבדות, כאשר קיבלנו על עצמנו מראש".

לפי יוסף בן מתתיהו שמעו של אלעזר שמעו לדבריו, וכרתו ברית התאבדות בה החלו בהרג הנשים והילדים, ולאחר מכן הרגו את עצמם. רק שתי נשים, וחמישה ילדים, שהסתתרו בצינורות המוליכים את המים אל העיר הצליחו להינצל, ותשע מאות ושישים איש נטלו את נפשם בכפם, וביניהם מנהיגם אלעזר. מותם של הקנאים הנצורים במצדה היה סיומו של המרד הגדול, ולאחריו לא נותרה עוד התנגדות לרומאים על אדמת יהודה.

לאור ממצאים ארכיאולוגיים מהעת האחרונה, היסטוריונים רבים כבר לא מאמינים כי הייתה התאבדות המונית מאורגנת במצדה, למרות שעדיין יש עדויות שמעידות כי מגיני מצדה העלו באש את המבנים כשהחומה נפרצה ויתכן שרבים מהם אכן הרגו את עצמם. יוסף בן מתתיהו כנראה שיפץ את סופו של המעשה במידת מה, אם כי אולי לא באותה מידה שעשה זאת בדיווחיו האחרים. למרות זאת, סיפור המצור על מצדה הפך למיתוס של נחישות לנוכח דיכוי, וכשהוא מסופר כיום, לעתים קרובות מתעלמים מהפרטים היותר שנויים במחלוקת של התנהגות הסיקריקים.

מצדה זוהתה לראשונה בשנת 1842 ובמאה העשרים נחשפה על ידי ארכיאולוגים, וביניהם יגאל ידין. עיקרי הסיפור אודות המצור שהובא בכתבי יוסף בן מתתיהו אושש בראיות רבות. שרידי המצור הרומי, הסוללה שהוקמה, ושרידי המחנות הרומיים נתגלו אף הם.