אלישע והדובים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בספר מלכים ב' מובא המקרה בו שיסה הנביא אלישע דובים בנערים שהקניטו אותו, זה לשון המקרא:
| "ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דבים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" | ||
| -- ספר מלכים ב, ב', 23 - 24 | ||
לפי הגמרא במסכת סוטה ה'נערים קטנים' נקראו על שם מקומם, היישוב נערן השוכן מצפון מערב לעיר יריחו.
נערים אלו מכרו מים לתושבי יריחו לפני שריפא אלישע את מעיין העיר (פסוקים 19-22 באותו הפרק), ועתה קופחה פרנסתם בידי הנביא.
חז"ל דרשו את המילים "עלה קרח" כך: "אמרו לו, עלה שהקרחת עלינו את המקום", אך לפי הפשט לעגו הנערים לאלישע, שבניגוד לרבו אליהו הנביא, שהיה "בעל שער" ועלה לשמיים פסוקים ספורים לפי כן, היה קרח.
כעונש על חוצפתם הוציא אלישע דובים מהיער שטרפו את הנערים. הפרשנים ניסו להקהות את חומרת העונש ש"ראה במראה הנבואה שלא הייתה בהם לחלוחית של מצווה, לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות". ועוד דרשו ש"קיללם בשם ה'" דווקא, שלא מקללתו מתו אלא מהקללה שקללם בשם ה'.
עם זאת לא מנעו חכמים את תוכחתם מאלישע וגינו את האכזריות במעשה:
| "שלושה חלאים חלה אלישע, אחד שגירה דבים בתינוקות..." | ||
| -- מסכת סוטה מ"ז | ||
בגמרא מובאת מחלוקת כמה ניסים היו בפרשה זו. האם היה יער ואלישע הוציא ממנו את הדובים, או שמא אלישע יצר את היער וגם את הדובים, החכם הסובר את הדעה האחרונה קובע כי לא דובים היו ולא יער היה, וכך מנחיל את הביטוי המפורסם.
[עריכה] מיהם הדובים?
לדעת מספר חוקרים, המקרא משתמש במילה דובים כדי לתאר זאבים. הסברה מתבססת על חילופי ד' ו-ז' השכיחים בין הארמית לעברית (ז' בעברית היא לעתים ד' בארמית). כמו כן, היא מתבססת על הטענה שדובים לא היו מצויים בארץ ישראל בתקופה המדוברת, אך זאבים כן. עם זאת, הסברה המקובלת היא שהכוונה היא לדובים כפשוטם.
[עריכה] ראו גם
- "לא דובים ולא יער" (מתוך הערך "אלישע")
