אוסקר נימאייר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוסקר ריביירו דה אלמידה נימאייר סוארס פילהו (נולד ב־15 בדצמבר, 1907), אדריכל ברזילאי ממוצא יהודי ואחד החשובים והמשפיעים ביותר בקרב הזרם המודרניסטי וממשיכיו באדריכלות הסגנון הבינלאומי.
מבין חלוצי האדריכלים שהשתמשו בבטון מזוין כחומר בניה עיקרי ופיסולי. (כדוגמת לה-קורבוזיה השוויצרי)
חרף היותו מתומכי גישת היוטיליטריאניזם באדריכלות (אשר מיוחס לה על-ידי הפוסט-מודרניזם, בין היתר, יצירת אדריכלות מגושמת, קרה ומנוכרת), השמה לעצמה את ערך השימושיות כמחולל העיקרי, אין יצירותיו של נימאייר זוכות לביקורת האופיינית כלפי אדריכלים בני הזרם הנ"ל. על-אף היותו מודרניסט מושבע, בנייניו מאופיינים לרוב בשאר-רוח רב ואף בעלי נטייה לפיסוליות. נטייה בולטת זו לקימורים דינמיים וחושניים ביצירתו, גורמת לעיתים לבנייניו להדמות יותר לפסל או מוניומנט מאשר לבניין מודרניסטי מתקופתו. לצד ההערצה רבה כלפי סגנון ייחודי זה, מבקריו מוצאים במאפיין זה את חולשתו.
דמותו של נימאייר ותרומתו הכבירה להקמת בירת ברזיל, ברזיליה, מתוארים על גבול הפרודיה בסרט הצרפתי משנת 1964, "האיש מריו" (בצרפתית: L'homme de Rio), בכיכובו של ז'אן-פול בלמונדו.
תוכן עניינים |
[עריכה] נימאייר הצעיר
נימאייר נולד בעיר ריו דה ז'נירו בשנת 1907, ברחוב אשר יישא לימים את שם סבו, ריביירו דה אלמידה. בדומה לרבים מבני תקופתו ממוצא אירופאי בריו, נודע בצעירותו כעלם חסר דאגות וכבן הבוהמה. החל את לימודיו האקדמיים בגיל 21, בשנה בה נשא לאשה את אניטה באלדו, בתו של מהגר איטלקי. נישואים אלו העניקו לנימאייר הצעיר תחושת מחוייבות, והביאו אותו לכדי מציאת עבודה וכניסה לאוניברסיטה.
החל ועוסק בטיפוגרפיה תחת חסותו של אביו, לצד התחלת לימודיו ב- Escola de Belas Artes (בתרגום: בית-הספר לאמניות יפות), ממנו בגר בשנת 1934 כאדריכל מהנדס. חרף קשיים כלכליים בחייו, החליט נימאייר לעבוד בלא תשלום בסטודיו של האדריכל הנודע לוצ'יו קוסטה ושותפו קרלוס לאו, וזאת מתוך אמונה כי הוא יוכל לשפר את המראה הכללי של סביבתו הבנויה, ממנה חש חוסר סיפוק.
בשנת 1945, כאשר כבר נצבר מאחריו מוניטין מסוים כאדריכל מוצלח, הצטרף נימאייר למפגלה הקומוניסטית הברזילאית ונטל בה חלק פעיל. תמיכה נלהבת זו בקומוניזם, עתידה לעלות לנימאייר מחיר רב בהמשך חייו. במהלך המשטר הצבאי הדיקטטורי בברזיל, אשר תפס את השלטון בשנת 1945, נבזז ונפגע משרדו של נימאייר וזה נאלץ לצאת לגלות באירופה. שר התעופה הברזילאי דאז צוטט באומרו: "מקומו של אדריכל קומוניסט הוא במוסקבה". נימאייר אכן ביקר בברית-המועצות, שם נפגש עם מספר מנהיגים סוציאליסטים ואף התיידד עם אחדים מהם. פידל קסטרו ציין בעבר: "נימאייר ואנוכי הננו הקומוניסטים האחרונים על גבי כדור-הארץ".
[עריכה] עבודותיו הראשונות
בשנת 1936 מונה לוצ'יו קוסטה על-ידי שר החינוך, גוסטבו קפאנמה, כאדריכל של בניין משרד החינוך והבריאות בריו דה ז'נירו. בפרויקט זה נטל חלק נימאייר הצעיר כעובד במשרד. שלוש שנים מאוחר יותר הוביל נימאייר צוות אדריכלים (לוצ'יו קוסטה, קרלוס לאו, אפונסו אדוארדו ריידי, חורחה מוראירה, ארנאני וסקונצ'לוס, בשיתוף לה-קורבוזיה כיועץ), האחראים מטעם משרד החינוך על משימת עיצוב "האדם החדש, ברזילאי ומודרני".
בתקופת גלותו, ביקר נימאייר בישראל לתקופה קצרה. בתקופה זו היה מעורב במספר רב של פרויקטים שלמעשה אף אחד מהם לא יצא לפועל על פי תיכנונו. בין הפרויקטים שתוכננו על ידי נימאייר בתוקפת שהותו בישראל ניתן למנות את אוניברסיטת חיפה (אותה ביצע לבסוף האדריכל שלמה גלעד). תוכנית לכיכר המדינה בתל אביב (אותה ביצעו לבסוף האדריכלים אבא אלחנני וישראל לוטן. "פרויקט נורדיה" - באתר בו נבנה לבסוף "דיזינגוף סנטר" בתל אביב. "עיר הנגב" - שתוכננה כעיר בלב הנגב. "פרויקט פנוראמה" בפסגת הכרמל (במקום בו ניצבים כיום מגדלי פנוראמה) וכן מספר בתים פרטיים שלא בוצעו.
נימאייר זכה בפרס פריצקר על פועלו בשנת 1988.
