אבי לניר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סא"ל אברהם (אבי) לניר (25 בינואר 1940 - אוקטובר 1973 ) הוא טייס הקרב הישראלי הבכיר ביותר שנפל אי פעם בשבי האויב, ונמנה יחד עם סא"ל גור-ארי פלטי וסא"ל אסף יגורי כשבוי המלחמה הבכיר ביותר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים.
דמותו של לניר נחקקה בתודעה הישראלית כדמות הירואית שהעדיפה למות בשבי ובלבד שלא להסגיר סודות מדינה שעליהם היה אמון.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית ימיו
אבי לניר נולד בשם אברהם לנקין בהרצליה, ב-25 בינואר 1940, להוריו יעקב ומלכה, חברים פעילים באצ"ל. לימים הפך אביו לבכיר בשב"כ. דודו של לניר הוא אליהו לנקין, ממפקדי אוניית הנשק "אלטלנה".
לניר למד בבית הספר יסודיים אחדים, משום שעבודתו של אביו חייבה את המשפחה להחליף מקומות מגורים ברחבי הארץ, ובשנת 1954 עברה המשפחה לושינגטון, במסגרת עבודתו של האב בשירות המדינה. בהיותו בן 17 חזר ארצה עם משפחתו, ובמשך השנה שנותרה עד לגיוסו למד במגמת אלקטרוניקה של בית הספר הטכני של חיל האוויר.
באוגוסט 1962 נשא לאישה את מיכל ברזילי, שמשפחתה, שהייתה מקורבת למפא"י, הייתה בעלת אידאולוגיות הפוכות לזו של משפחתו. לזוג נולדו שני ילדים, נעם (לימים איש עסקים מצליח) ונורית.
[עריכה] קריירה צבאית
לניר התגייס לצה"ל בשנת 1959. כשהיה חניך בקורס טיס, במסגרת תרגיל נפילה בשבי קשה, חוקריו לא הצליחו לדלות מפיו שום פרט מלבד שמו ודרגתו.
לניר נחשב לאחד הטייסים המבריקים ביותר של צה"ל, ועל אף גילו הצעיר היה מסומן לתפקיד מפקד חיל האוויר, ואף יותר מכך.
במסגרת שירותו כטייס קרב נשלח בשנת 1965 לטכניון ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1967. בעקבות הכשרה זו היה מטייסי הניסוי של ה"טכנולוג", אב הטיפוס שקדם למטוס הכפיר.
במהלך מלחמת ההתשה, בשנת 1971 מונה לפקד על טייסת המיראז'ים, טייסת הקרב הראשונה (101), שהייתה מוצבת בבסיס חצור שליד גדרה.
[עריכה] אירועים במסגרת שירותו כטייס
במסגרת שירותו הצבאי השתתף לניר בכ־200 גיחות קרב, שבהן הפיל מספר מטוסי קרב מסוג מיג.
ב-1963, כששירת כמדריך בבית ספר לטיסה, אירעה התנגשות אווירית בין מטוסו, מסוג פוגה מגיסטר ומטוס ווטור בעת טיסת לילה. החניך שישב במושב הקדמי נהרג. לניר הצליח לנטוש את המטוס, למרות שזה לא היה מצויד בכסא מפלט. הייתה זה המקרה הראשון בהיסטוריה של החלצות ממטוס פגוע מדגם זה (שנים לאחר מכן, ביצע גיבור ישראלי נוסף - אילן רמון נטישה דומה ממטוס צוקית).
באפריל 1967, הוזנק לניר ליירט מטוסי מיג סורים שחדרו לישראל. במהלך קרב אוויר שבו הופלו 6 מיגים, דלק לניר אחרי מטוס מיג 21 ופתח עליו באש תותחים מטווח של כ-200 מטר. מטוס המיג נפגע והחל לבעור, וחופת תא הטייס של לניר התכסתה בפיח שחור כך שלא ניתן היה לראות החוצה. לניר טס בראות אפס והצליח להנחית את המטוס בעזרת טייס אחר שטס לצידו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת המיראז' השרוף". סיפור זה הפך לימים לאחת מאגדות החיל (בשורה אחת עם הנחתת המיראז' ללא טייס בתוכו, שבוצעה על ידי רן פקר).
בשנת 1969, במהלך מלחמת ההתשה, נפגע מטוסו של לניר מרסס משאית שהתפוצצה על הקרקע לאחר שהפציץ אותה, כיוון שנשאה מטען של מוקשים.
בשנת 1971 נאלץ לניר (אז מפקד טייסת 101) לנטוש את מטוסו שוב, לאחר שבן זוגו לטיסה התנגש בו. לניר אומנם נפצע באורח קשה, אך חזר לשירות מלא שבועות ספורים לאחר האירוע.
[עריכה] הנפילה בשבי
ב־13 באוקטובר 1973 בסביבות השעה 11 בבוקר הוזנק לניר למשימת סיור בעומק השטח הסורי. ככל הנראה לניר לא נכח בתדריך הבוקר של הטייסת, ולא היה מודע למיקומן של סוללות הטילים הניידות שהסורים הציבו במהלך הלילה. בדרכו חזרה לישראל נקלעו לניר ומספר 2 שלו למארב טילים. מספר 2 הצליח לחמוק ממכת האש, אבל לא כן לניר, הוא נפגע בחלק האחורי של מטוס המיראז' והצליח לנווט את מטוסו הפגוע עד שנאלץ לנטוש אותו מעל שטח ישראל. לרוע מזלו בעת הצניחה סחפה רוח מערבית את לניר לכיוון סוריה והוא נחת באזור מזרעת בית ג'אן בשטח הסורי. חיילי שריון ישראלים ראו את לניר צונח וניסו לחוש ולחלצו, אך הוא נחטף בידי ג'יפ סורי שהקדים אותם.
משנודע דבר נפילתו בשבי של לניר, נרשמה תכונה ודאגה רבה בצה"ל ובצמרת המדינית של ישראל. חששם של אלו גבר משום שבניגוד למנהגם של הסורים להציג בטלוויזיה טייסים ישראלים שנפלו בשבי, לניר לא נראה בפומבי. על פי פרסומים זרים, חששם גדל עקב מידע סודי ביותר שהיה בידי לניר עקב תפקידו. על פי פרסומים אלו, ידע לניר פרטים רבים על חימוש אטומי שנמצא בידי ישראל ועל כוונות להשתמש בו.
על פי עדותו של פרופ' יובל נאמן, העבירה ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, מסר להנרי קיסינג'ר כי ממשלת ישראל מוכנה לוותר על פסגת החרמון בתמורה ל־28 טייסים ישראלים (ולניר בתוכם) שנפלו בשבי הסורי.
מעדותו של סרן עמיחי רוקח, איש צוות אויר שנפל בשבי יום לאחר נפילתו של לניר, התברר כי השניים החליפו כמה משפטים בבית חולים סורי מבלי שראו אחד את השני. לשאלתו של רוקח ענה לניר "המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגלים".
ב-6 ביוני 1974 החזירו הסורים את גופתו של לניר.
באפריל 1976 הוענק ללניר עיטור העוז. בתיאור הסיבות לעיטור נאמר: "סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית". את העיטור העניק הרמטכ"ל מרדכי גור למיכל, אלמנתו של לניר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- סיפור חייו של אבי לניר, באתר "נזכור את כולם" של משרד הביטחון
- עיטור העוז שהוענק לאבי לניר, באתר "בעוז רוחם" של אגף משאבי אנוש בצה"ל
- פרשת המיראז' השרוף באתר חיל האוויר
- אמיר רפפורט ומרדכי חיימוביץ, הרואיקה ללא עכבות, מעריב (באתר "במבילי")
