אלברטו ג'קומטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלברטו ג'קומטי (10 באוקטובר 1901 - 11 בינואר 1966), צייר ופסל סוריאליסטי.
[עריכה] קורות חייו
אלברטו ג'קומטי נולד בבורגונובו בוואל ברגאליה שבשווייץ, ליד הגבול עם איטליה. אביו היה צייר שעודד את התעניינותו של בנו בפיסול.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים, עבר ג'קומטי לז'נבה והחל ללמוד בבית הספר הגבוה לאומנויות. בשנת 1922 עבר לפריז כדי ללמוד ב-Académie de la Grande Chaumière במונפרנס בהנחיית עמיתו של רודן, הפסל אנטואן בורדל. שם התנסה ג'קומטי ביצירה קוביסטית. עם זאת, הוא נמשך יותר לתנועה הסוריאליסטית, ולאחר שאחיו דייגו ג'קומטי הצטרף אליו כעוזרו בשנת 1927, החל אלברטו להציג את פסליו הסוריאליסטים הראשונים ב"סלון דה טוילרי". לא עבר זמן רב עד שרכש לו מקום בקרב הפסלים הסוריאליסטים המובילים של התקופה.
החיים בלב הקהילה האומנותית של מונפרנס הובילו אותו להתחבר עם ציירים כמו חואן מירו, מקס ארנסט, ויקטור בראונר ופבלו פיקסו וסופרים כמו סמואל בקט ז'ן פול סארטר, פול אלוארד ואנדרה ברטון, שכתבו וציירו עבור המגזין שלו Le Surréalisme au Service de la Révolution. בשנים 1935 - 1940 התרכז ג'קומטי בפיסול הראש האנושי, תוך שהוא מתמקד במבט של האישיות המפוסלת. אחר כך החל ליצור דמויות בטכניקה חדשה ויחודית בה פסליו הפכו למתוחים, עם גפיים מאורכות.
במהלך מלחמת העולם השנייה חי ג'קומטי בבטחה בז'נבה, שם הכיר את אנט ארם. בשנת 1946 שבו הוא ואנט לפריז ונישאו שם בשנת 1949. הנישואים הטיבו עמו שכן לאחרים באה התקופה הפורייה ביותר של ג'קומטי. החיים עם אשתו אפשרו לו להיות במגע מתמיד עם גוף אנושי אחר, נשי. דוגמנים ודוגמניות התקשו לעבוד איתו אבל אנט סייע לו רבות, כשהיא יושבת ומדגמנת עבורו במשך שעות ארוכות עד שהוא השיג את שרצה.
הוא הציג את עבודותיו בגלריה Maeght בפריז ובגלריית פייר מאטיס בניו יורק, שאת ההקדמה לקטלוג שלה כתב ידידו ז'ן פול סארטר. בראשית שנות החמישים הפך השימוש בארד לאפשרי מבחינה כלכלית וג'קומטי החל ליצוק פסלי ארד. ג'קומטי הפרפקציוניסט היה אובססיבי בשאיפתו ליצור את פסליו כפי שדמין אותם דרך ההשקפה היחודית שלו על המציאות. אולם לתדהמתו, בגלל שאיפתו למושלמות, כל פסליו יצאו בסופו של דבר קטנים למדי - רבים מהם לא גדולים יותר מחפיסת סיגריות ודקים כמסמרים. ידיד של ג'קומטי אמר פעם שאם ג'קומטי יחליט לפסל אותך, הוא יגרום לראשך להראות כמו להב סכין. עם זאת, לאחר נישואיו הוא הצליח להגדיל את פסליו, אך ככל שנעשו גבוהים יותר, כן נעשו דקים יותר. ג'קומטי אמר שזו הדרך שבה הוא רצה להביע את התחושה אותה חש כשהביט באישה ערומה.
בשנת 1954 הוא קיבל הזמנה לעצב מדליון בדמותו של אנרי מאטיס והוא יצר אין-ספור איורים של הצייר בחודשים האחרונים של חייו. בשנת 1962 הוא זכה בפרס הראשון בביאנלה בוונציה וזכה להכרה בינלאומית. אך גם ההכרה הבינלאומית והדרישה המסחרית לעבודותיו לא גרמו לו לוותר על עקרונות יצירתו. הוא עיצב שוב ושוב את המודלים שלו, לעתים הורס אותם או מניח אותם בצד לשנים רבות ורק אז חוזר אליהם. ג'קומטי היה אחד מקומץ האומנים המודרניים שהיו מוכשרים באותה מידה בפיסול, ציור, איור והדפס.
יש המתעלמים, ולא בצדק מההדפסים של ג'קומטי, אך הקטלוג Giacometti - The Complete Graphics and 15 Drawings של הרברט לסט, הוצאת Tudor 1970; כותב על השפעתם ומפרט את מספר העותקים שנעשו מכל הדפס. כמה מההדפסים החשובים יותר שלו שוכפלו בהיקף מצומצם של שלושים עותקים בלבד ונחשבו לנדירים כבר בשנת 1970.
בשנותיו המאוחרות, יצירותיו של ג'קומטי הוצגו במבחר תערוכות ברחבי אירופה. הוא רכב על גלי ההצלחה שלו ובשנת 1965, למרות בריאותו הרופפת באותו זמן, יצא לארצות הברית לתערוכה מעבודותיו במוזיאון לאמנות מודרנית. יצירתו האחרונה הייתה הטקסט לספר "Paris sans fin," סדרה של 150 ליתוגרפיות שכוללות את הזכרונות של כל המקומות בהם חי.
אלברטו ג'קומטי נפטר ממחלת לב וברונכיט כרונית בבית החולים בצ'ור שבשווייץ. גופתו הוחזרה לעיר הולדתו בורגונובו, שם נקבר ליד הוריו.
[עריכה] יצירותיו
פסלים נבחרים:
- אשת כפית - (1926)
- ראש מביט - (1928)
- ליטוף(למרות הידיים) - (1932)
- אשה שגרונה משוסף - (1932)
- הארמון בארבע לפנות בוקר - (1932)
- אף - (1947)
- איש הולך - (1947)
- המרכבה - (1950)
- הכלב - (1951)
- אישה גדולה IV - (1960)
- דמות גבוהה II ודמות גבוהה III - (1960)
ציורים ואיורים נבחרים:
- דיוקן עצמי - 1921
- הזוג - (1926)
- אימו של האמן - 1937
- תפוח על המדף - (1937)
- Stehende Figur - (1947)
- הרחוב - (1952)
- נוף בסטמפה - (1952)
- דייגו בחולצה משובצת - (1954)
- Rue D'alesia - (1954)
- אנט בסטודיו - (1954)
